פופאיי

חלמתי שאני ציפור גדולה

שעפה מעל מדבריות סלע וקרח

ואת חיכית לי על צוק בתוך הים

והגלים מכים אל רגליך

אני חציתי יבשות ואוקיינוסים ברגע

ולעתים הייתי חולף מעל ראשך

כשאת תופסת את ידיך בתחינה צמוד לחזך

ומביטה בי במבט מלא תקווה, ציפייה, כמיהה

ואז באבחת הבזק תפסתי אותך בטפריי

ואנקת הקלה והפתעה נמלטה מפיך

עפתי גבוה-גבוה על פני ימים ויבשות

ודהיתי מעל העננים

כוכב שחור בוער בקצותיו קרץ לי מקצה השמיים

ואני חתרתי אליו בכנפיי

ככל שהתקרבתי, התעופה הייתה קשה לי יותר

כאילו כוח כלשהו מנסה למנוע מאיתנו להגיע אליו

וכשהוא היה קרוב, זה היה כמעט בלתי אפשרי,

לשמור על עצמי שלא התגלגל רפוי וחסר כוחות בחלל

ירדתי אל לב אי על הכוכב,

הגלים שחורים מסביב, האדמה טרשית וכתומה,

שלושה שמשות מסביב

ידעתי שאת תבני חברה חדשה, חלוצית ואוטופית,

כשאת הסתכלת סביב בסיפוק

אני הייתי הרוס לגמרי וכנפיי חרוכות,

מכווץ את כנפיי הגדולות לגופי וממתין לחולות האי שייקחו אותי,

כשאני מרגיש איך קרביי קורסים בתוכם לתוך תוכי.

החלטתי לכתוב סיפור על הזבוב. הוא היה זבוב גדול מהממוצע, בגודל של בוטן, וכבד נורא בהתנהלותו. הוא הצליח איכשהו להיכנס לבית חמים ולמצוא מחסה ממזג-האוויר הקר בחוץ. הוא היה יושב על הקיר  ומתחמם לו, ובינתיים מסתכל במאות העיניים שלו, או אולי עשרות, על האנשים בבית. האנשים בבית נראו כבני-אדם לכל דעה וסיווג כלשהו שאפשר לקטלג את צורת החיים הזו. הם היו אוכלים לחם בצורת סוליה, עליו היו מורחים במן ברזל שטוח - גבינה או דברים אחרים. הגבינה נראתה לו מאוד טעימה, ופעם, כשהאנשים שהיו בעצם בני-אדם לכל דעה וסיווג קטלוגי, לא שמו לב, הוא טעם קצת מהגבינה. היא הייתה טעימה מאוד, ולכן הוא שקע בזלילת הגבינה ונכנס למצב של הנאה זחוחה, ועל-כן נתפס על חם על-ידי בני-האדם. רע מאוד מצידו. הוא כעס על עצמו שנתפס. אפילו בני-האדם, בצורה מוזרה, כעסו על זה שתפסו אותו, ורצו לחסל אותו ב-של הסיבה שאכל להם את הגבינה, אבל הוא הצליח לחמוק מהם. ומשום מה הם זרקו את הגבינה לזבל ואז ישבו במיטות שלהם כשהם מעיינים ביריעות עשויות עץ מעובד שהם קראו להן דפים. הזבוב ניצל את חוסר  תשומת הלב שלהם, וצלל לתוך הפח, ואכל את הגבינה המשובחת, שלא היה לו מושג למה זרקו אותה פתאום.  לפתע נסגרה עליו שקית האשפה, והוא שמע גיחוך רע מרושע, והבין שטמנו לו פח. טמנו לו פח בפח... הוא ניסה לצאת מהשקית, שהייתה שחורה ועבה, אבל היא נקשרה במהירות בידיים מיומנות, ואחד מבני-האדם לקח את השקית החוצה אל הקור ונשא אותה אל מקום שהריח מהרבה אוכל עשיר.  היו שם חתולים, והזבוב פחד מאוד, והיה לו קר וחשוך, אבל לפחות הייתה לו גבינה. 

כשעלתה השמש, קרע חתול את השקית, ומצא את הזבוב שהיה שמן מאוד ומלא, וכנפיו מלאות גבינה, ולכן היה קשה לו לברוח. החתול בלע את הזבוב, ולכל הדעות -  זה היה סופו של הזבוב השמן והכבד. אבל החתול דווקא היה מבסוט, והלך וסיפר לכל החברים החתולים שלו שהוא בלע זבוב, והם קינאו בו מאוד. אבל זה הסיפור על הזבוב, לא על החתול, שהתעכל באטיות רבה ומלאה ייסורים במעי החתול, והתפרק לחלקיקים שיצאו בצורה לא משובבת נפש מהרקטום של החתול, בשלב כלשהו. אבל בעצם לא קרה שום-דבר, כי מה משנה כבר זבוב אחד. 

אז מה את אומרת? בוקר טוב?

בוקר טוב

מגיע לנו קצת להתגלח, קצת להסתפר,

כדי שנראה כמו בני-אדם -

מסופרים ומגולחים

אבל מה שנראה לי, שזה לא משנה לך,

שלא מפריע לך אם אני לא מגולח או מסופר

כי את מכירה אותי לפני ולפנים,

ואת יודעת שאני יפה(!) אני לא צריך להוכיח את זה

אני ג'נטלמן? כן, זה ברור,

אני מנשק לך אפילו את הרגליים (למקרה

שלא מתחשק לך להתפשט)

ואת יודעת שאני אוהב לרדת לך שם

ובאמת זה מקום יפה, עסיסי כמו פרי

את לא חייבת לגלח את הרגליים, נשמה,

למרות שאני מעדיף אותן מגולחות

פשוט יותר כיף לרדת אל בין רגליים מגולחות

וכשכיף לי, כיף לך

בוקר טוב, מתוקה

אור היום החדש זורם אל פנייך

תפנקי ותתפנקי כמו שאת

אני אשב לי כאן ואמולל חרוזים על שרשרת,

בזמן שאת מתכננת לבצע בי מעשים מגונים.

נולדתי בערבות טקסס,

מתחת לכוכב בודד

יש לי שירים בכיס,

ואין להם שום דורש

יש לי את בגדיי,

מגפיי וכובעי

סוס חזק זקן,

ושקיק מטבעות זהב על אגני

יש לי קליעים מסודרים בחגורה,

והאקדח השחוק ששומר עליי מ-כל צרה

יש לי אישה אוהבת שאותי שכחה,

וילדים צעירים מתחת לאדמה

אני,

נולדתי בערבות טקסס,

מתחת לכוכב בודד

אם תראה אותי, אל תפנה לי את גבך

בוא ברך אותי כמו חבר לעת צרה

אולי אהיה דווקא זה שיציל את משפחתך,

או את חיי ילדיך, או אשתך, או חייך שלך

אני,

נולדתי בערבות טקסס,

מתחת לכוכב בודד

וכמו הכוכב שתמיד מעליי,

תמיד אהיה בודד-בודד

בודד,

כמו כוכב בודד

כמו כוכב,

כוכב, בודד.