הלכנו לקוראת בקפה וקוראת מחשבות
אני אומר "הלכנו," כאילו היינו איזה מאתיים אלף איש,
אבל זה היה רק אני והחבר שלי
אנחנו גם משחקים שש-בש לפעמים
>>>>>>>>>>>
חדר ההמתנה היה מרווח, הרבה צבעים של כתום ושחור
ישבנו על ספות גדולות, רכות ושמנות, ושתינו בירה,
גם עישנו כמה ג'וינטים
הספות היו גדולות ושמנות, אבל השולחנות היו קטנים וצמוקים
הם נראו כמו מושבים ליד דלפק בר -
עגולים, קטנים, עומדים על עמוד
>>>>>>>>>>
היינו רעבים, אז הזמנו לאפה מפוצצת פרגיות,
עם הרבה חריף
זה היה טעים מאוד
אני והחבר שלי אוהבים לאכול בשר ועוף, ואפילו דגים
אנחנו אוהבים דגים חריפים ועופות מלוחים,
אבל את הבשרים שלנו אנחנו אוהבים בעיקר עסיסיים,
עם הרבה מיצי רוטב טבעי שיוצא מהבשר בתהליך הצלייה
>>>>>>>>>>
היינו כל-כך עסוקים באכילה, שתייה ועישון,
שלא שמנו לב שעבר הרבה זמן,
וקוראת הקפה והמחשבות עדיין לא הזמינה אותנו פנימה
חשבנו שזה בגלל שאנחנו ערסים
שאלנו מה נהיה, והם אמרו שהם סוגרים,
והתחילו כזה לקפל את המקום כמו סנדוויץ'...
כלומר לפנות זבל, להרים שולחנות אלו על אלו, ולשטוף
>>>>>>>>>
נכנסנו אליה, הקוראת בקפה והקוראת מחשבות,
ואמרנו - מה נהיה?
אמרה - נהיה מאוחר, זה מה שנהיה
אז אולי תגידי לנו כזה מה יהיה איתנו,
בעוד שנה, בעוד חודש, בעוד יום
היא שתקה, הרגשתי שהיא קצת במצוקה,
תשמעו, אמרה, אני לא אוהבת לבשר בשורות רעות
למה מה כבר יכול להיות? חייך חבר שלי וגיחך,
הרי את הכלא נשרוד, וגם פציעות מיריות
אני לא רוצה לבשר לכם שניכם בשורות רעות,
חזרה ואמרה הקוראת בקפה והקוראת מחשבות,
ואז הוסיפה - לכן אני לא אגיד לכם שלא תזכו לחיות עד הזריחה
חבר שלי צחק, וגם אני
אם לא אמרת, הרי אנחנו לא יודעים! הוא אמר וגיחך
אני לא יודע, הוא אמר, אתה יודע? שאל אותי
גם אני לא יודע, אמרתי, כי היא לא אמרה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
גותהם