~life~

סוף סוף הרכב שלי חזר אלי, ואני יכולה לנסוע לבד בלי להסתמך על אף אחד שיסיע אותי. הגעתי לבית הספר בזמן וגם הצלחתי לתפוס חניה טובה. כשהגעתי לכיתה שלי, התיישבתי במקומי והוצאתי את האוזניות שלי והציוד לשיעור ביולוגיה כדי להשלים את החומר של אתמול עד לתחילת השיעור. חיברתי את האוזניות והפעלתי את הפלייליסט של המוזיקה הקלאסית שלי, שעוזרת לי להתרכז ולהרגע, והתחלתי להעתיק את כל החומר שאוליביה צילמה ושלחה לי לטלפון.
ביולוגיה היה אחד ממקצועות הבחירה שלי. בבית הספר יש את האפשרות לבחור נושאים ספציפיים בכל מיני קטגוריות, בקטגוריית המדעים החלטתי לבחור ביולוגיה. הנושא הזה נראה לי כל כך מרתק, ומראה את כל מה שקשור לתאים ולגוף האדם ולחיים בדרך מדעית ומעניינת. זה תמיד גרם לי לחשוב איך אני יכולה להיות שונה כשאני לא אמורה להיות. כל הדברים הלא טבעיים שאני מסוגלת לעשות, בני אדם רגילים לא יכולים וזה תמיד עניין אותי לדעת ולגלות עד כמה אני באמת שונה.
האוזניה הימנית שלי נטלשה מאוזני, וגרמה לי להוציא את ראשי מהמחברת ולראות מי העז להפריע ללימודי. אוליביה עמדה לידי, לוקחת את האוזניה שהוציאה מאוזני, מאזינה למה שאני הקשבתי,
"אני לא מבינה אותך, איך את יכולה לשמוע את המוזיקה הזאת על בסיס יומי?" שאלה בעודה מוציאה את האוזניה מאוזנה ונותנת לה להתנדנד באויר.
"לא יודעת, זה עוזר לי להתרכז, ואת יודעת שאני אוהבת את זה. זה כמו שאני לא מבינה איך את יכולה לאהוב טראנס." החזרתי לה, אף פעם לא הבנתי איך אפשר לאהוב את הרעש הזה, זה לא מוזיקה, זה סתם רעש שחוזר על עצמו שוב ושוב.
"היי, אני גם לא אהבתי את זה בהתחלה, אבל אחרי שאת מתחילה באמת להקשיב לזה, את פשוט נכנסת לזה." אמרה, והלכה לעבר השולחן שמלפני, משכה אותו כך שיהיה קרוב יותר אלי והתיישבה עליו.
"טוב, אולי. אני יכולה להגיד לך גם בדיוק אותו דבר בקשר למוזיקה קלאסית." אמרתי. החזרתי את הציוד לתיק, כי אני יודעת שתמיד כשאוליביה מגיעה אי אפשר באמת ללמוד, לכתוב, או לעשות משהו שלא קשור אליה.
"אולי. אז אני רואה שאת מרגישה יותר טוב, ישנת הלילה?" שאלה. חייכתי לנוכח העובדה שעדיין דאגה לשלומי,
"את האמת כן, ישנתי כמו תינוק, קראתי ספר שתכננתי לקרוא כבר הרבה זמן ואת התקשרת והרגעת אותי קצת לנוכח הדאגה שלך כלפיי. וגם מיילס." סיפרתי לה. היא הנהנה בהקשבה וחיוך קטן של נצחון עלה על שפתיה כשהבינה שהיא אחת מהגורמים שבזכותם אני מרגישה יותר טוב.
"מעולה. האמת, מעניין אותי איך יהיה המחנך החדש, כי אני לא מוכנה לקבל מישהו יותר גרוע ממיס רוז." היא שינתה את נושא השיחה ואני זרמתי,
"כן, אני אהבתי את מיס רוז, אבל היו לה את הקטעים שלה. אני רק מקווה שהיא בסדר עכשיו, ממש מעניין אותי מה עשו איתה." התחלתי להזכר באיך שהתנהגה כשהביאה לנו את העבודה, ועל מה שסיפרו לי כשגררו אותה מבית הספר, וצמרמורת קטנה חלפה בגופי.
הצלצול נשמע, מודיע לנו כי עוד רגע יכנס המורה לשיחת בוקר שמתנהלת כל יום לפני תחילת היום. הילד שיושב מלפני התקרב אלינו והסתכל על אוליביה במבט עצבני. היא מיד התרוממה והחזירה את שולחנו למקום במהירות. הוא התיישב כשמבטו העצבני עדיין מופנה כלפיה, והיא העיפה לעברי מבט מפוחד בהגזמה שגרם לי לגחך.
כולם חזרו למקומותיהם והכיתה השתתקה.  בדרך כלל זה לא קרה שהכיתה הייתה כל כך שקטה, אבל כנראה באמת אף אחד לא ידע כלום על המורה החדש אז הם לא רצו להתחיל איתו ברגל שמאל במקרה והוא מפלצת תעוותנית לעונשים.
ידית דלת הכיתה הסתובבה וכל המבטים הופנו לעברה. הדלת נפתחה באיטיות מייסרת ורק כאשר נפתחה לגמרי נכנס, במהירות ניגודית לגמרי לפתיחת הדלת, גבר צעיר וגבוה לעבר שולחן המורה. כאשר הגיע לשולחן, הניח את תיקו עליו והרים את מבטו הרציני לעבר הכיתה, מתבונן בכל תלמיד ותלמיד. מלבדי.
הוא נראה יותר מידי צעיר בשביל להיות מורה והיה בו משהו מהפנט. שיערו היה שחור כפחם, מעט בהיר יותר משלי, צבע עורו היה מעט כהה אך גם חיוור באותו זמן, היה לו זקן קצר שנראה כמו זיפים שלא רצה להוריד, ועיניו מרחוק נראו שחורות לגמרי. ארשת פניו הייתה רצינית ונתנה לו מראה מסוקס עם גובהו. הוא היה לבוש במכנס שחור וחולצה לבנה מכופתרת ששרווליה קופלו עד מרפקיו.
"בוקר טוב. אני מר טרויב, אני אחליף את מיס רוז." קולו היה רציני, עמוק ומלא עוצמה, "ראשית, אני רוצה לומר, שאני מצטער על כך שמיס רוז הייתה צריכה לעזוב בשלב מוקדם כל כך, ואני אשתדל למלא את תפקידה כראוי. שנית, אל תפחדו לפנות אלי בכל קשר אישי שיש לכם, הרי אני כאן כדי להיות המחנך שלכם ולא סתם להיות המורה המחליף." הוא סיים את דבריו ובכיתה סרר שקט מופתי, עוד יותר גרוע מהשקט שהיה עוד לפני שנכנס.
ידיו החלו לחפש בתיקו והוא הוציא ממנו עט ורשימה,
"אני אעבור על השמות מהר, כדי שאוכל להתחיל ולהכיר אתכם כבר עכשיו. אז ככה, " כחכך הגרונו, "אבט ג'ייסון?" הוא הקריא את השם הראשון ברשימה והרים את ראשו לראות מי ירים את ידו. הילד שיושב מלפני הרים את ידו וגרם למבטו של מר טרויב לעבור עליו. הוא הנהך וסימן משהו על הדף, וכך המשיך...
"היל אוליביה?" כשהגיע לשמה של אוליביה מיד הסתכלתי עליה, היא ישרה את גבה והרימה את ידה בצורה הכי ישרה שיכלה, מבטה היה מעט חתולי, וזה גרם לי לגחך. מיד מבטו של מר טרויב עבר על הכיתה, אך הוא לא הבין שזו הייתה אני שגיחכה ושוב לא הסתכל עלי כלל. הוא החזיר את מבטו אל אוליביה מסתכל עליה בקפידה, כשהוריד את מבטו לדף ליקק את שפתיו, מה שגרם לאוליביה להפנות במכה את מבטה אלי ולנשוך את שפתה התחתונה בהגזמה לנוכח הדבר שבקושי נראה לעין שעשה, חייכתי אליה חיוך חושף שיניים והיא מיד חייכה גם כן והחזירה את מבטה אליו. הרשימה המשיכה עד שהגיע שמי,
"סנואו...היל אלכסנדרה" הוא השתהה מעט על שם משפחתי, וכאשר הרים את מבטו לחפש אחר התלמיד בעל השם אותו הקריא, עוד לפני שהרמתי את היד, מבטו נחת לראשונה מאז שנכנס לכיתה הזאת, עלי. אפילו שהמרחק בנינו היה די גדול הבחנתי בכך שהסתכל בדיוק לתוך עיני. כשהבנתי שאני לא הרמתי את ידי עדיין, הנפתי את ידי במהירות כשמרפקי עדיין על השולחן. בגלל העובדה שמיד ידע מי אני, לא ראיתי את הצורך להרים את ידי בצורה מוגזמת שנראת לעין. הוא הניח את העט שהחזיק בידו על השלוחן, והתיישר בשילוב ידיים,
"אמרתי את שם המשפחה נכון? סנואו...היל." שאל אותי, מבטא שוב את שם משפחתי עם הפסקה באמצע.
"כ-כן, זה סנואוהיל." הודעתי, קולי היה די שקט, אבל השקט הכיתתי היה כל כך מוחלט שזה הספיק כדי שהוא ישמע אותי. שם משפחתי אינו קשה לביטוי בכלל, וישנם שמות משפחה אחרים של ילדים שהיו לפני שהם הרבה יותר מסובכים משלי והוא הצליח לבטא אותם מושלם.
הוא הנהן אלי, מחזיר את העט לידו וממשיך להקריא את השמות. כשסיים, הוא הכניס לתיקו את העט והרשימה והתבונן בכיתה פעם אחרונה,
"אני מאוד מצפה ללמוד להכיר אתכם ולהעביר עמכם את השנה הקרובה." הודיע לסיום ועל פניו עלה חיוך גדול חושף שיניים שאף אחד לא ציפה לו. החיוך גרם לפניו להראות צעירים עוד יותר ולולא הזיפים הייתי אומרת שהוא גדול ממני בשנתיים לכל הפחות. הוא יצא מהכיתה והדיבורים חזרו במכה שגרמה לי לקפיצה קטנה.
אוליביה רצה לקראתי וכשהגיעה אלי תפסה את שולחני בשתי ידיה כשפניה מוארות לגמרי ממה שהתרחש בכיתה לפני מספר שניות,
"אלוהים. אדירים. את ראית את האליל הזה? איך אני אמורה ללמוד כשבא ללמד אותי איזה יצור צעיר שהגיע מעולם האלים?" שאלה בפליאה, שגרמה לי לגחך מעט.
"נכון, הוא נראה מאוד טוב. אבל הוא לא נראה לך צעיר מידי מכדי להיות מורה?"
"אני לא יודעת, לפי מה שהבנתי מכמה ילדות שדיברתי איתן בדרך לכיתה, הוא אמור להיות בן 25 בערך." אמרה ופניה עדיין היו מהופנטות, כנראה נזכרה במראה שלו.
"מעניין למה הוא לא אמר את השם המלא שלו ורק את שם המשפחה שלו. בדרך כלל הם מציגים את עצמם בשמם המלא. אני מבינה שבית הספר אוסר על שימוש בשם הפרטי אבל בכל זאת..." אמרתי חצי לאוליביה חצי לעצמי.
"אם את רוצה אני יכולה לברר." אמרה בחיוך שובבי.
"לא זה בסדר, אני חושבת שאני אצליח לגלות אותו בעצמי." צחקתי, אחרי הכל לי יש כישורים שהיא אפילו לא מודעת להם ולא תוכל לרכוש אותם בחיים.

שיעור ספרות. מר טרויב אמור ללמד אותי גם את השיעור הזה, חוץ מהיותו המחנך שלי. הכיתה אינה כיתת האם שלי, לכן כשהיינו צריכים להכנס לתפוס מקום ישיבה, כל המקומות האחוריים ואלו שליד החלונות היו תפוסים כך שאני הייתי צריכה לשבת בשורה הראשונה באמצע.
התיישבתי במקומי והוצאתי את הציוד הנחוץ לשיעור. מיילס נכנס לכיתה והניח את תיקו בשולחן לידי,
"היי מותק." חייך אלי ונשק לשפתי מהר לפני שהתיישב במקומו.
הכיתות של ספרות מעורבבות ונוצר מצב בו מיילס בכיתה שלי ואוליביה לא.
"מה קורה?" שאלתי, מחייכת אליו. הוא  הוציא את הציוד שלו והתיישר,
"כלום האמת. מה אצלך, איך המורה החדש?" שאל.
"טוב, לא ממש יצא לי ללמוד איתו עדיין, אבל הוא רציני מאוד. וגם צעיר מאוד." אמרתי בנימה קצת שיפוטית, עדיין לא ידעתי איך להגיב לעובדה שמישהו כל כך צעיר הולך ללמד אותי חומר כזה רציני ולהיות מורה לעניין.
"צעיר? עד כמה צעיר?"
"משהו כמו 25."
"25?!"
"25."
פניו היו מופתעים ובדיוק כשעמד לומר משהו נוסף, דלת הכיתה נפתחה ומר טרויב נכנס,
"צהריים טובים. אני המורה החדש שלכם, מר טרויב. אנא הוציאו את הציוד, אני הייתי רוצה שנתחיל כמה שיותר מהר." אמר בחיפזון בזמן שהוציא מתיקו ספרון כלשהו, כנראה של מחזה, ויומן.
מיילס העיף לעברי מבט מפוקפק וגלגל את עיניו, לנוכח הרצינות שהפגין מר טרויב, כפי שציינתי שיהיה.
מר טרויב לקח את הספרון שהוציא לידיו והתקדם לצידו השני של שולחנו כדי להישען עליו, הוא נעמד ממש מלפני. הדבר היחיד שהפריד בנינו היה שולחני ושני צעדים. הוא שוב לא הסתכל עלי בכלל כל הזמן שבו נכח בכיתה.
"הייתי רוצה להתחיל עמכם את אחד ממחזות שייקספיר הידועים, 'רומיאו ויוליה'." הוא הרים את הספרון ככה שכל הכיתה תוכל לראות את שם המחזה שכתוב עליו,
"את הספרונים תצטרכו לקחת מספריית בית הספר כך שהם כבר יהיו ברשותכם לשיעור הבא. הבאתי כרגע שני ספרים נוספים כי כנראה ארצה משניים מכם להקריא חלקים מהמחזה."
לא כתבנו כלום, רוב השיעור הוא דיבר והסביר וכל הכיתה פשוט נבלעה לתוך מילותיו, טוב לפחות אני. הוא הסביר הכל בצורה כל כך ברורה וכל כך מושכת ומהפנטת, לא יכולתי שלא להקשיב. ברגע שסיים לדבר, הוא החל להכתיב, וגם אז לא יכולתי שלא להתפעל ממילותיו. איך מורה כל כך צעיר, יכול ללמד חומר בכזה עניין ושכל התלמידים באמת לומדים ומקשיבים. זה לא שלא הכרתי את הסיפור וגם קראתי ספר שיצא של המחזה. אבל הוא גרם לי לחשוב על האירועים בדרכים שונות לגמרי שלא חשבתי שבכלל קיימות.
"הייתי רוצה שניים שיתנדבו לשחק את הדיאלוג בין רומאו ויוליה כשנפגשו לראשונה." מר טרויב אמר מיד כשסיים להכתיב. כשאיש לא הרים את ידו, הוא השפיל את ראשו. עקב היותי כה קרובה אליו יכולתי לראות את זווית פיו עולה מעט, גורמת לחצי חיוך מוסתר,
"אלכסנדרה ומיילס. האם תוכלו לבוא בקשה לקדמת הכיתה?" אמר בעודו מרים את הראש לעברנו.