אזז, יום חדש, פרק חדש.
תודה על התגובות של אתמול ^^
אני אנסה לכתוב פרק כל יום.
הפעם הוא יצא טיפה יותר ארוך, על כל הערה והארה תגיבו אני אשמח לשמוע ^^
וחוץ מזה אם אתם כותבים משהו, אשמח לקרוא גם .
בעוד אנחנו רצות , אני מסתכלת סביב, רואה את העצים ,הנוף , כל הדברים שפספסתי בגלל שנולדתי שונה.
"הגענו." אמרה אותה ילדה שלקחה אותי לפה והפסיקה לרוץ בפתאומיות כך שנתקלתי בה. בעודי משפשפת את הראש "הגענו, לאן?" שאלתי "זה באמת משנה? העיקר שאנחנו חופשיות, לא?"
"אבל אם כבר את שואלת, אנחנו ביער שמחוץ לעיר. נכנסו ממש עמוק לתוכו כך שלא ימצאו אותנו פה. אנחנו אמורות לחכות פה עד שיבואו לקחת אותנו למקום בטוח.אני ליאן אגב. שמתי לב שאת לא כל כך מכירה אותי." הוסיפה הילדה וצחקקה. ופתאום הרגשתי מוזר, היא הכירה אותי. ידעה איך קוראים לי, הצילה אותי מהמחשבות הנודדות שלי וטרחה לקחת אותי לפה, ואני עד עכשיו לא יודעת איך קוראים לה. כל מה שאני יודעת עליה הוא שהיא מבית הספר שלי , אחת 'מהדיכואניים' לכאורה וזהו.
"כן.. אני מצטערת. לא היה לי נעים לשאול." חייכתי במבוכה והלכתי לצד עץ גדול אחד שהיה נראה ממש זקן אך יציב והתיישבתי בצידו. "אז בנושא אחר לגמרי, על מה כל המהומה הייתה? מה אמא שלי בדיוק עשתה?" אמרתי וכיסיתי את עיניי מקרני השמש השוקעת שבאו בזווית לעיניים שלי בדיוק.
"אני לא בטוחה שאני האדם הנכון שיספר לך את זה." אמרה ליאן והשתתקה לרגע, רגע שהרגיש כמו נצח.
"אנחנו צריכות ללכת. הם אמורים להתחיל להתעורר בכל רגע. ואם אני צודקת במה שאני חושבת אז חלק התעוררו מזמן ובדרך אליינו. אנחנו צריכות לקוות שנמצא אחרים מאיתנו בדרך." שברה ליאן את השתיקה והסתכלה לצדדים בעצבנות.
"רק הגענו, ואת כבר מחליטה שהגיע הזמן לברוח? כל הקטע של המהפכה לא אמור להיות ההפך מלברוח ? לחיות נורמאלי סוף סוף להישען אחורה ופשוט להירגע, בידיעה שאת בסדר?"
"זאת אולי דעתך ארין. וכולנו היינו שמחים אם זה באמת היה ככה. אם זה היה ככה היינו חיים בעולם מושלם עם קשתות בענן כל יום , חדי קרן רצים מסביבינו אה ופיות מנצנצות גם." אמרה ליאן בגלגול עיניים "מצידי? תשארי פה. אני לא חייבת לך כלום. אני חייבת לאמא שלך. זאת טובה שאני עושה לה, לא לך." הוסיפה
"ולחשוב שהרגשתי רע על כך שאני לא מכירה אותך למרות שאת טרחת לבוא ולעזור לי."
"אז הינה את לא צריכה להריגש רע. בואי."
בלית ברירה קמתי, הבנתי שאם אני באמת רוצה לראות את אמא שלי שוב , לראות את שאר האנשים שחשובים לי מה'עיירה' הקטנה שלנו, אני צריכה לקום, לעקוב אחרייה ולא לזלזל במה שהוד מעלתה אומרת . אחרת היא תאיים עליי שוב בכך שתשאיר אותי שוב, בכך שכל מה שהיא עושה זה טובה לאמא שלי ושאם הייתה לה ברירה היא לא הייתה עושה את זה ולא מצילה אותי.
מי אמר בכלל שאני זקוקה להצלה? אנחנו לא חיים באגדות ואני לא הנערה במצוקה, והיא בטח ובטח שלא האביר על הסוס הלבן ומישהו באמת צריך להוריד לה את האף טיפה. באמת שלא ידעתי שאני יכולה לשנות את דעתי על בן אדם כל כך מהר, ממש בשתי שניות היא הפכה מ'גותית חמודה וחייכנית' ל'גותית עם אף בשמיים'.
בעודינו הולכות ליאן נכנסת ממש חזק לתפקיד 'שומרת הראש' מתחבאת מאחוריי עצים, מסתכלת על הרצפה לראות שאין מלכודות, מתחבאת בתוך השיחים. אני משדלת שלא לצחוק עליה, כלומר אנחנו כל כך עמוק בתוך היער שאפילו אין פה סימנים שמישהו מהכפר דרך פה אי פעם.
"עצרי." אמרה ליאן בלחש , עצרה אותי עם היד שלה וסימנה לי עם היד השנייה להתכופף.
"אני חושבת שאנחנו לא לבד. אבל אני לא בטוחה אם הם משלנו או לא." הוסיפה בלחישות כל כך חלשות שהייתי צריכה להתאמץ ממש חזק בשביל לשמוע אותה.
"ואיך את מתכננת לגלות את זה? או שאת מתכננת לברוח, כמו מה שאת עשית עד עכשיו?"
"תקשיבי מאמי, המשימה שלי היא להביא אותך למקום היעד בחיים. היו אמורים לבוא אחריינו, אבל קיבלתי הוראות שאם לא יבואו עד שהשמש תתחיל לשקוע אנחנו צריכות ללכת לבד כי משהו ככל הנראה, השתבש, אז יש לך שתי אופציות. אחד להקשיב לי ולחיות או לנסות לשרוד בעצמך." ליאן אמרה ואני יכולה להישבע שהיא הסתכלה עליי כאילו היא עומדת לרצוח אותי לבד, בלי לשלוח אותי ללכת לבד ליער.
מלמלתי לעצמי בשקט כאות הסכמה . כנראה שאין לי באמת ברירה אחרת מאשר לסמוך עלייה למרות כמה שהתחלתי לשנוא אותה ואת הציניות שלה.
"טוב בואי נלך מסביב , אין ברירה אחרת ואני לא רוצה להסתכן ." אמרה ליאן ושוב, עקבתי אחרייה.
זה כבר מתחיל להימאס , אפילו שיצאתי מהאזור המגודר בכפר ואני לכאורה יכולה להפסיק להקשיב לאחרים, באה לי עכשיו עוד מישהי ומתחילה לחלק לי פקודות. אני לא מסוג האנשים שאם הם נכלאים פעם ראשונה, הם יכלאו פעם שנייה. וזה שהיא לא רוצה שאנשים יראו אותנו בכלל, אפילו אם הם נראים ידידותיים התחיל להחשיד.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
