יישוב סכסוכים וניהול משברים במשפחה ובקהילה

אני תוהה, מה גורם לי לשבת ליד המחשב בשעת בוקר מוקדמת (05.18) ולרשום רשימות ?

הרי שברוב הלילות אני לומד, או כותב הגיגים מקצועיים או תורניים,

נכנס לפייסבוק ו/או ללינקדאין, קורא דברי אחרים, מגיב, כותב רעיון שצץ לי בהברקה רגעית.

רק שאת הנ"ל אני עושה במסורה, ורוב הזמן מוקדש ללימוד, או לכתיבה מקצועית.

למשל המאמר האחרון (שלמעשה היה המאמר הראשון בבלוג), הוא מאמר מקצועי למחצה,

יותר הגיגים על השקפת עולם, מודעות, שיפור עצמי, לקיחת אחריות, קבלת הדין ועוד שאר ירקות (המאמר על קין והבל).

זה היה מאמר של באמצע, לא לכן ולא לשם. סוג של פשרה בין להגיד הרבה על כלום, לבין להגיד משהו קטן על אירוע גדול.

אפשר לומר כי אלה "צרות של עשירים", שכן הבעיה הגדולה שיש לי בכתיבה, היא מבול של רעיונות הפורץ ונובע "ומפציץ" אותי בעומס שמחייב סלקציה מתמדת וקשה, בין מה שמופיע במוח, לבין מה שיופיע על הדף (או המרקע).

וכך רוב האנרגיה מושקעת בבחירת הדברים שנראים לי חשובים לעניין הכללי של המאמר, תוך שמיטה בצער, של דברים שיכבידו (לעניות דעתי הסלקטיבית) על היריעה הקצרה ועל סבלנותו של הקורא.

אני חושב שמה שקורה לי הבוקר שורשו בליל אמש.

השתתפתי בהשתלמות "דיני משפחה" במחלקה למשפט מסחרי בבר-אילן. היו שתי הרצאות מעניינות. בסיום ההרצאה השניה, יצאתי עם חבר לכיוון החניה. הבחור אמר שהגיע ללא מכוניתו ויצטרף אלי לנסיעה. שמחתי לכך שיארח לי לחברה בנסיעה, והזמנתי אותו לשתות קפה. חברי נענה להזמנה בשמחה (ממש כשם שההזמנה נעשתה בשמחה).

שוחחנו כל הדרך על עניינים תורניים, על עניינים אקדמיים, על גישור ובוררויות, על תיקים מעניינים, ועל משעממים, על תיקים רווחיים ותיקים שהם בשכר מצווה או "פרו-בונו" - בהתנדבות וללא תשלום.

הוקל לי כשהגענו לביתי והשיחה עברה לפסים עניניים יותר ורכילותיים פחות.

לאחר כשלוש שעות, נפרד מעלי חברי ופרש לביתו. עתה נתפנתי לבדוק את הדוא"ל שלי, להגיב על כמה אמירות ודברים חשובים בפייסבוק ובלינקדאין, כמה טלפונים לצאצאיי האהובים ושאר דברים שבשגרה.  

הופתעתי לגלות כי מחוגי השעון הראו את השעה 02.00 לפנות בוקר, מהרתי לעשות את שגרת המחוייבויות הדתיות שלי, שחלקן עדיין לא הגיע זמנן וחלקן זמנן חלף לא מכבר. מבט בשעון גילה שהשעה כבר שלוש.

כשם שעל חלק מהדברים שאני כותב ציינתי בתחילת דבריי, כי הם לא לכאן ולא לשם, כך היתה גם השעה, לא ממש מתאימה לשבת ולהתחיל להתעמק בחוויה מקצועית, או בקושיא הלכתית / תורנית, כמו גם שאינה שעה להכנס למיטה ולפרוש לעולם שכולו סביר עד נחמד.

מכיריי וחבריי יודעים כי על אף אהבתי לשינה, אהבתי לערנות גדולה יותר. וכך הוכרעה השאלה, האם להשאר ער, או לפרוש למיטה ולשינה. רק שהעייפות וכובד העפעפיים נותנים את אותותיהם והמחשבה צלולה מעט פחות. יכולת הריכוז נופלת והזכרון מתפקד במתכונת חירום, משל היה עובד משרד החוץ (ענין שבאקטואליה).

וכך, למרות שנפלה ההחלטה ואף הייתי שלם איתה, נמשכתי לכתוב על כלום, מתחבט ונחבט בשאלות שאינן מאפיינות אותי ובתשובות שאינן במאגרים שלי. בדיוק כמו הכותרת שנתתי לקטע הנוכחי "מסוכסך עם עצמי".

אז עכשיו השעה כבר 06.18 כבר עשיתי את שגרת הבוקר התורנית דתית, אכלתי ושתיתי וגם מונחת לפני כוס של שתיה חמה. זה בדיוק הזמן ליישב את הסכסוך הפנימי שלי, להגיד לעצמי "בדוק את מטלות היום שלפניך לעשותן".

אז עלי לנסוע לירושלים להשתתף בפגישה חשובה, להתעמק בתשובות שעלי לתת ללקוחות והובטחו להיום, כמו גם להתחיל לכתוב חוות דעת הלכתית שנתבקשתי להכין בעבור לקוח של חבר, חבר שהוא עו"ד בענייני משפחה ומייצג בתיק מורכב המתנהל בבית המשפט לענייני משפחה.

בטח תשאלו, מה עניין בית משפט לענייני משפחה ולחוות דעת הלכתית ?

אז זהו שיש עניין. פעמים רבות מבקש בית המשפט חוות דעת הלכתית, כשם שהוא מבקש חוות דעת אחרות בעניינים אחרים, כמו חוות דעת של פסיכולוג ילדים, כלכלן, אקטואר, שמאי וכו'.

במקרה שהונח לפתחי, מעורבות שאלות הלכתיות שהועלו בבית המשפט ע"י אחד הצדדים, חברי עורך הדין המטפל בתיק סבור כי נכון יהיה להציג בפני השופט את חוות הדעת, גם אם לא יתבקש / ידרש לכך ע"י בית המשפט, שכן השאלות והבעיות כבר על שולחן השופט, ויש ביכולתו להתעלם מהן, דבר שגוי לדעת חברי, כמו גם אפשרות שבית המשפט יקבל את חוות הדעת, יתחשב בה ולא יפעל בניגוד לה. הכל בגדר של אי-ודאות , ואי ידיעת העתיד.

כשהשמש זורחת והאור מבשר אפשרות ליום חדש שיהיה טוב ונעים יותר מקודמו, המחשבה מתחדדת, הריכוז משתפר והזכרון חוזר אט אט לתפקוד תקין. יש תחושה (מבוססת על ניסיון רב) שהכל הולך לכיוון טוב יותר וצבעם התכול של השמים, נראה ורוד יותר מתמיד.

הסכסוך בין חלקי הנפש שלי הולך ומתיישב והאפשרויות הולכות ומתבהרות.

מסקנה חדשה, הכח (הפוטנציאל) שביום החדש מבשר טובות, האפשרויות מבטיחות, בלי משים אני מזדקף אט אט בכסאי ומכוון לסיים את כתיבת הקטע הנוכחי (המסר של היום), אופס אני כבר ממש זקוף, המוח צלול והמחשבה זורמת.

כאן אני מסיים, בכוונה להתרכז בפגישה העתידית בירושלים, להכין את עצמי ולהכין שאלות הבהרה מצידי, כמו גם מחשבה והכנת תשובות לשאלות שיעלו אנשי הצד השני.

ולכם ידידיי וקוראי הבלוג, אאחל יום טוב ונפלא, יום של התחדשות ותקווה, יום של חיים ועשיה מבורכת כל איש בתחומו.

אסיים בברכת כהנים,

לבנות שבנו "ישימך אלקים כשרה, רבקה, רחל ולאה".

לבנים שבנו "ישימך אלקים שאפרים וכמנשב".

יברכך ה' וישמרך, יאר ה' פניו אליך ויחונך, ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום.

ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם.