|
קטעים בקטגוריה: ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½.
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
געגועים
פעם היה כאן עץ,
שתחתיו ישבתי ונישקתי
אותך.
היה שם גם נחל,
שזרם מסביב לבית,
שבגינתו קיפצתי.
היו כאן פעם אנשים אחרים,
שחיו תחת קורות ורעפים
עם עיזים, חובזות ובלי
רובים.
פעם הייתי בפארק הגדול
ושמחתי עם שני הורים,
אחד הלך - או שזו הייתה השנייה?
אגע, אני לא זוכר,
אני חייב לחזור בחזרה.
אולי אם אזכור שפעם היו שם
אנשים אחרים,
שחיו באוהלים מעור הביזון,
עם דלעות, סוסים וכמה חברים,
אדע מי האשם ובאיזה ביזיון.
פעם יצאתי לרוץ בגשם
בין הברושים שאינם.
היו שם בינם אנשים אחרים
שרציתי להכירם.
היה כאן גם גל-עד,
לזכר תמימות אבודה,
או אולי לכבוד אלה שכוחה
או עוצמה חבויה?
רגע, תעצור - אני לא זוכר!
היי זמן אכזר, לך אחור
ורק לי אמור את שאסור וגמור.
תן לי לחזור כדי שרק אוכל לזכור.
פעם היו כאן אנשים אחרים,
שאהבתי ואוהב לנצחי-נצחים.
ישבתי איתם בינות אורנים שאינם,
שחצבו בבשרי והקיזו דם.
עוד לפניהם בנו כאן מקדשים
לאלים המתים,
אולי אם רק תתן לי להחיותם,
אדע איזה חלק מבשרי איבדתי
בינות אורנים נשכחים.
אהובי,
איבדתי אותך כבר מספר פעמים,
אני ממך אל תעלם שוב...
ושוב....
ושוב....
לא אדע אם היית מאנשי העזים,
או אולי הדלועים, או שמא האלים?
זמן,
תן לי רק רגע,
להישאר.
| |
זכור שתמות
זכור שתמות.
זכור שהשמש - סופה כיליון, זכור שכל שנייה חולפת תתקרב לקצך - לבליעת הארץ את גופך.
זכור שכל יום מתרחק הירח, ותולעים אוכלות אנשים. זכור שבליל חתולים נדרסים וזקנים לבדם גוססים.
זכור שתמות.
זכור שאותך ישכחו חברים, זכור שגם הם גוססים. זכור שהארץ סופה אבדון, והיקום סופו קיפאון. זכור שאתמול אך היה רק היום, ומחר במהרה יהיה כבר שלשום.
זכור שתמות.
זכור שכל איפריה סופה נפילה, וכל מדינה סופה הפיכה. זכור שכל זוגיות סופה הפרידה, והיער סופו בשריפה. זכור שגופך מתכלה בנשימה, ולבבך נשרף בדפיקה, זכור שדגים מאוויר נחנקים, וגם אנו לאיטנו באוויר מואסים.
זכור שתמות.
זכור שסופם של עלים הוא לנשור, זכור כי שעון הוא שקרן די גדול, ושעה לעולם לא תחזור. זכור שהיו אנשים אחרים - שחשבו כי ראו כוכבים, זכור כי חייך קצרים, ובמהרה אינם עוד חיים.
זכור שתמות.
ועל - כן אומר עוד מילה:
זכור שתחיה. רק להרגע, רק לשנייה. זכור את הריאות מתרחבות, והלב הדופק בחזה. זכור שתחיה.
זכור צעדים מהירים, זכור קולות של חתולים מיוחמים. זכור נרות שדולקים, ורחובות באור כוכבים מוארים. זכור אמרות שלום, ברכה ומזל, זכור חיבוק חברי וחם, זכור ליל חורף נעים וכיצד נשמעים הגשמים.
זכור שתמות.
רק ברגע הזה, זכור שתחיה, לעוד רגע אחד תזכה באושר הזה: זכור מגע רגליים בארץ, זכור קולות ציפורים. זכור תזוזת ידיים על נייר ואגרופים באוויר מונפים. זכור מגע יד בזין, זכור מגע יד בכוס, זכור חיבוק חזק ונעים, ואת הרגע שאחרי ההיסוס.
זכור שתמות.
זכור שכל עוד החיים נמשכים, מעולם לא חווית תמותה. זכור שכל עוד יוצאות המילים, והירח בשמים מאיר, מעולם לא ידעת את שיממון המתים, מעולם לא תדע בחיים. זכור שבמוות כולנו מתים, לנצח נצחי נצחים. זכור שרק הרגע אנו חיים, ואיננו כלל לא ממהרים. זכור שלרגע אחד, רק עכשיו, תוכל להיות בחיים. זכור שהרגע נולדת שוב לחיים, ותשכח מעוולות ודינים. זכור כי נולדת מספר פעמים, ותיוולד עוד פעמים רבות.
זכור שתמות. זכור את חייך, זכור את תוכנם, זכור את נעוריך, את זקנתך וסופם, זכור את שנתך, את החופש לבחור, זכור כי אתה הוא זה שעושה, זכור כל אדם שפגש בך היום. זכור שתחיה.
| |
עץ האלון
כשעץ האלון השיר את עליו, הרוח אספה אותם לחיקה. כשהעץ הזיל דמעותיו, מהאדמה הכתומה פרצה להבה. האם העלים הנושרים היו חומר בעירה, או שאולי נשרו כתוצאה משריפה? אומנם בערה גחלת? אך עלים יבשים נשרו, ושטו ברוח. כשקור הברד הגיע, העץ התגעגע לבוהק צהוב של שמש ברקיע. האם נעלמה ונשרו העלים, או שמא נשרו וגרמו להיעלמותה? כשבגזע הותכו סלעי הברד, כל שנותר היה לעמוד בדד, ולחכות לסיומה של סופה.
וכשעברה, וניסה העץ להצמיח עליו, תהה, האם יגרום שוב להיעלמותה, או שזו היא ברכה לקראתה?
| |
יונה ועורב
יונה ישבה על ענף,בכנף שבורה, רוטטת למגע. מולה היה עורב עף, שחלף בהינד עפעף וקרא. בעוז ובתעוזה העורב קרא: רק-רע, רק-רע, רק-רע. ביונה דבר לא זע, לקול עורב שחסר כל הכרה. כשעורב ראה יונה, יושבת על ענף, האכיל. ובעבור חודשים, פרשה כנף ועפה לצידו.
הרוח רק צפה בה, והעורב רק תמך בשיש לו.
| |
מה? אוף
פי הוא פער שפועם, למראה ים, ירח, וגוף עירום, כן. כשאני פותח פה, ובכן, רק עשן סמיך את הריאות סותם.
כשהושט זעקה, רק מי ים המלח ירדו בגרונה. וכשהריאה צרחה, אלכוהול זרם ומילא פער בה.
שפה צמודה לשפה, צמודה לשפה שלשפה צמודה. הלהט בי צרב, סימן שזהר לאור ירח ועב.
מזור ברור היה: מים ואוויר, וגוף צמוד לבד.
| |
לפעמים כשאני שונא, בעצם אני אוהב
לפעמים הרגש הואזאב שמחופש לכבש שמחופשת לזאב, כי לפעמים כשאני שונא, בעצם אני אוהב. וכשאת שואלת, "מאיפה כל הפחד?,, אני עונה: »מקורו מתקווה, שלא התממשה«. "וקהות החושים, מהיכן היא מגיעה?,, ובכן, »לא לחוש ולא להרגיש, מוצאם מהתשוקה, לדבר-מה לא נגיש«. "ומה מוצא הרתיעה מאנשים וחברים?,, ראי, »במורד נהר העזיבה זרמה, והגיעה לחוסר הערך העצמי«. "אמור לי, מי האם המולידה של הרצון למוות?,, אמרתי בבושה: »אך ורק אהבת החיים ותוכנם, האירועים ומראם, והפחד לאבדם«
| |
עוד יום
פעם השמש זרחה,בהתפוצצות שנמשכת היום. כשבהקה בשנית, הארץ הייתה אותה ארץ צופה.
פעם השמש צנחה, לחושך תהומות בראשית שנייה. „הייתה שקיעה ראשונה?", „או שמא השנייה לא הייתה מעודה?".
במסע מערבה,
מספר: אלף חמש מאות ושלוש, צפתה אותם המראות. „מתי יוכל הירח להחליפי?"
פעם השמש זרחה, ממערב למזרח, לראשונה, ראתה כי טוב היום.
| |
סירה אחת
קשורה לנמל הייתהסירה בוהקת, שעמדה מלכת. בשחפים דואים צפתה, הגלים הם כאש המאכלת.
בהיותה ספינת ים, שטה לצד חברותיה הספינות. »האוקיינוס עוד קיים«, צפרו כאן מהר חברות ישנות.
שחף נחת על סיפון, בלי לחם במטבח שעט למרחק. חבל במזח חפון, העוגן בחול למרחקים צחק.
כששוחרר החבל היא- נסחפה ושקעה במעמקים.
| |
לחוות
I
זה מין פרי שגדל בדרום,יש לו צורה של אשכול. הוא זקוק למעט חום, אכלתי כזה ממש אתמול. יש לו טעם של.. אה... זה מזכיר קצת טעים אחרים, תראי, זה לא ממש זה, אולי כמו כשאוכלים ענבים? בעצם בכלל לא. הטעם שלו, אם תנגסי בו, יציף אותך מבפנים. המיץ ישטוף את הגרון כולו, בטעם שלא ממש מזכיר תמרים. הוא בצבע מיוחד, שיזכיר לך מראות שלא ראית, זה פרי שיזכיר את ריחה... אה, לא הכרת אותה.
II
אני אציע דבר מוזר, אולי במקום שאסביר אותו, תנסי לנגוס בפרי; אחרי זה תספרי לי מחר, מה צבע הפרי ותוכנו, פשוט...תטעמי.
| |
דג סלמון
סירת דייג מרקיבה נסחפה במורד הנהר,
והגיעה לצוף על מימי ים סגול.
מהמצולות קפצו דגים ענקיים
שנראו כמו שמשות מתפוצצות במעמקי
החלל שמתחת לגלים.
הסירה המסריחה מריח זיעת האתמול
ראתה במבט חטוף את עיני הדגים הירוקות
ווהרגישה את הגלים שדוחפים בה בעדינות.
והבינה שתפקידה לשקוע אל המצולות
ולהיות בית לדגים,
שנראים כמו שמשות מתפוצצות.
הגלים הטורדניים אכלו רקב בסירת הדייג,
ובעתות סופה אכזרית העלו דג על-גבי
הסיפון.
דג בצורה של כוכב-הלכת מאדים התרוצץ
וקיפצץ והתלוצץ בכל עברי הסירה,
וזו בתגובה רק המשיכה להפליג.
במצולות הים יש דגים בצורות של כוכבים,
וגם סירות ששקעו.
הסירה השוקעת לעולם לא תשוט יותר,
והדג התקוע ביובש הסיפון איבד את נשימתו
מהיופי העצום של עץ שמרקיב.
בלי המים שיפרידו בין השניים,
לא יכלו להיפגש.
| |
בדידות השריפה
עץ ברוש עתיק קרס על ברכיו,בשממת האפר שלצידו. הגחלים המלחשות שלא-מכבר היו חבריו, איימו להתקרב לליבו. כבר לא היתה תמיכה לאף-אחד מענפיו, העשן כבר הקיף את עלו. העלה האחד שנותר על גביו, סירב לעזוב את אהובו. קור השלגים של להבות האתמול הגיעו לשורשיו, האוויר הישן היה כל משפחתו. הוא אכל ובלע רק אוויר במהלך חייו, כעת הגיע זמנו. לא הייתה לו לעץ ברירה אלא לזנוח אדמותיו, ולתת ללהבה הרוקדת לעטוף את גזעו. רוחות המרחק העיפו עלה מידיו, שנחת למרגלות עפרו.
| |
היית עכבר
היציאה לדרך הייתה מופלאה, יצאת מהמחילה הישר לקרחת היער, התיק על הגב מוכן להרפתקאה, היית עכבר די מוכשר.
עצי הערמון הקיפוך מכל העברים, כשצעדת הבחרנת בריחות וגם בעוד עכברים. "לאן מועדות פניך?" שאלו, וענית "איני יודע, איך אל המחילה כל הדרכים יחזרו".
היום התארך והחושך ירד, כל שנותר הוא ירח בדד, מוקף עננים, מטיל צללים, האם זה שיח או גבעה לפנים?
בזהירות ניגשת על ארבע לראות דבר מוזר, אך לא היה זה שיח וגם לא עץ מוכר, היה זה רק עוד עכבר.
עכבר זר, מוכר ומנוכר, לא עכבר העיר ולא עכבר הכפר, כי אם עכבר יער, שגדל בחום המוזר. הוא שחה בעלי הקרקע ורק אמר "
דרכך אינה דרכי, הנח לי לחיות בעבר".
זו הייתה מחילה, שעל גביה שחה? בים של עלים, שאת הכל מסתירים, הלך העכבר לפנים, ונתקל רק בעוד עצים.
אך לא היה זה עץ, ולא שיח, ולא מחילה, או שאולי היה זה כל השלושה? מכוסה עלים, מוקף בתללים, כל כולו נקבים ואורות זורחים מבפנים. חסר עיניים ומלא ראייה, ניצב הענק בקרחת יער מקריחה, עמד וזעק וגירש את שבא, ברח העכבר מהר, ולא מוצא מחילה.
לרגע חשב שאין דרך חזרה, שאי אפשר למצוא את אותה מחילה, קרירה, מכילה, זורחת באור מעששית מלאה. בארונות היו זכרונות של גלגלי גבינה, ועל הרצפה מיטה רכה מעלי הערמון.
כל הדרכים מובילות לעצים שחוסמים את הדרך, כל העצים מכסים בעלים את העכברים שחיים בכרך.
המחילה הייתה, וכעת כל שיש זו אדמה שנחסמה בעלים. אך כעת יש מחילה חדשה שהתמלאה בחיים.
| |
הקושי לצמוח
זרע נופל בחלל השומם, הוא נחבט באדמה הפוריה, השמש זורח והוא מתחמם, זו-היא כבר לא ארץ עריה.
הגשמים ממיסים תלי רגבים, וסוחפים נבט נטול שורשים במורד גבעות השממה, בהגיעו לנקיקים אפלים, נובטים זכרונות מלחמה.
היה היה נבט שהלך ונעלם, כל שנותר הוא ברזל מנוכר. החמה כבר מזמן לא מאירה את העולם, נותר רק גדם בודד וקר.
נהרות הרגבים ממשיכים לזרום, ומעבירים גדם לעוד איזה מקום, השורשים באדמה ממשיכים לנהום, נאחזים בגושי מתכת להיום.
העלים את העץ עוטפים, ועליו מצלים, השממה ריקה אך מלאה זרעים, שעוד לא מצאו נקיקים.
העץ היה ואינו, כל שנותר הוא ברזל שהחליף מקומו. גזעו העירום מוקף נבטים, וכבר אין שממה, ואין זרעים.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
