התלבטתי אם לכתוב את זה פה, אבל אם לבלוג קוראים נוסטלגיה ואני אמורה לכתוב פה זכרונות- אני לא יכולה להתעלם מהמקרה הזה.

אז נפלתי לביוב השבוע. טוב זה לא ביוב, זה זה-

הוא פשוט התהפך כשעמדתי עליו מול רמזור אדום. דיברתי בטלפון עם חברה ואז נפלתי קצת, ולפניי ששמתי לב נפלתי עוד קצת ועוד קצת והגעתי לקרקעית של הבור הזה.

אמרתי לחברה שלי שהייתה על הקו "אאוץ'", והוצאתי את עצמי משם (הבור הזה הגיע לי עד הבית שחי בערך.. או שזה מעל המותן.. אני לא בדיוק זוכרת).

הסתכלתי למטה וראיתי את הנעל שלי בפנים. הבור הזה ריק, אגב. הייתה בו קצת אדמה- כמו בכל רצפה של טבע, אבל חוץ מזה כלום (ואני אצטט- "את והמזל שלך.. גם כשאת נופלת למקום עם חרא- אין שם חרא!").

אספתי את הדברים שלי מבולבלת ומשועשעת וניסיתי לחשוב מה לעשות, כשפתאום הגיעו אליי 2 אנשים יפים ושריריים ושאלו אם אני צריכה עזרה. אחד מהם ירד להביא לי את הנעל והשני הלך. נשארתי עם הבנאדם הזה שהביא לי את הנעל והחזרנו את הגלגל למקום ככה שיבינו לא לדרוך עליו.

אחריי שהוא וידא שאני בסדר ולא פרקתי כתף או עיקמתי את הרגל המשכנו ללכת כל אחד לכיוון שלו, אני צחקתי המון, ואני מקווה שגם הוא.

זה סיפור שנשמע מאוד כמו "ואז! הזקנה התפצלה ל-2..." אבל הוא קרה באמת, והוא מאוד משעשע.

סיפור שאני אזכור לעוד הרבה שנים ואספר אותו לכל מי שחושב שהיה לו יום רע (בינתיים זה עובד).