"השתגעת?!" הוא הרעיד את האוטו בשנייה שנגמרו החדשות (או שנייה לפניי), "מה פתאום לבד?!".

"לבד אתה לא תלוי באף אחד, הולך עם מי שאתה רוצה, כמה ולאן שאתה רוצה... לבד אתה חופשי." עניתי.

"לבד זה מסוכן! יותר בטוח בקבוצה."

"אם תבוא איתי אז אני לא אהיה לבד." עניתי בחיוך.

"נכון, אבל אשתי צריכה להיפטר ממני קודם." הוא אמר והתחיל למלמל לעצמו "והאמת שבקצב הזה היא תעשה את זה..."

"שתבוא איתנו גם!" אממרתי בהתלהבות.

"תגידי לי את נורמלית?! שאני אקח את אשתי איתי לקרנבל?!" הוא צרח, "לא מספיק שהיא עובדת לידי עכשיו ואני צריך לקחת אותה לעבודה לפעמים ולאכול איתה צהריים, את רוצה שאני אקח אותה איתי לקרנבל?! יהיו שם מלא ציצים ואני לא אוכל להסתכל לידה על כלום! היא תתחיל לשאול 'על מה אתה מסתכל?!'..."

והוא המשיך ונכנס עמוק יותר ויותר לתוך הסיטואציה, ואני מדיי פעם עזרתי לו כשפתרתי לו דילמות שהוא העלה בצורה יצירתית שרק עצבנה אותו יותר.

נראלי שאני נוסעת בבגאז' ממחר. קשה להיות טרמפיסטית (אבל מתסכל יותר להסיע אחת).