ואין לי אלוהים.
הרבה לא מבינים את זה, אני לא רוצה שיצליחו להבין.
אני לגמרי בסדר, רק תתנו לי את המרחב שאני דורשת. אם אתם לא באים לי בטוב, אתם תדעו- ותתרחקו.
לא כי יקרה משהו, פשוט רוצה להרגיש טוב עם עצמי בכל רגע נתון.
החיים קצרים.
אין לי ימים של חג. יש לי ימים שאני מאושרת, יש כאלו שפחות.
באלו שפחות, אני מעבירה יותר מדי מחשבות ויודעת שחייבים להמשיך הלאה.
במה שנראה לכם חג, אני רואה רק ארוחה, מפגש. לא יותר.
חג זה משפחה מלאה, זה עם הורים שנותנים הרגשת חג בבית, זה ההתארגנות לפני וההתרגשות של מה להכין ומה עושים בחופש.
חג זה משפחה. זה לשבת בסלון ולראות טלויזיה ולריב באיזה ערוץ נתקעים, זה להכין נשנושים קטנים מסביב שיהיה נחמד.
אבל זה לא באמת.
חג זה הביחד, ולי כבר אין אותו ולא יהיה. פשוט צריך להתמודד עם זה.
יום אחרי יום, פעם אחר פעם. לא שמים לב איך הזמן טס שמנסים לא להתמקד בכלום חוץ מבעתיד.
אני כבר רגילה לזה. להרגיש שלא מבינים אותך, לא לרצות שיבינו.
לא רוצה שאחרים ירגישו איך זה חיים בלי חגים, לא רוצה לראות איך אחיינים שלי וגם הילדים בעתיד, יידעו מה זה אי פעם.
לא מאמינה כמה הם מפספסים. כמה טוב שאין לי איך להעביר להם.
אני בעצמי לא יודעת להכיל את כל הטוב הזה כמו שהם הכילו.
לא אוהבת לדבר בעבר אבל לפעמים אי אפשר שלא.
מתגעגעת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
