השבוע היה לנו מפגש משפחתי, אזכרה לסבתא רבה שלי. בשלב מסוים נכנסה אחותי הבכורה, דנה. היא נכנסה במדי ב' ובאיחור ניכר. הייתה לכניסה שלה השפעה. לא יודעת איך להסביר בדיוק, אבל חיילים משפיעים על אנשים מסביבם. אפילו אם זה מתבטא רק במבט חטוף או בהנהון קטן ולא מורגש. האווירה בחדר משתנה. לא יודעת, ככה אני הרגשתי.

ואז חזרנו הביתה ואבא שלי הביא את הדואר. הוא אמר משהו, אני לא זוכרת מה בדיוק, אבל אחרי שהוא אמר ידעתי מה קיבלתי בדואר. ובאמת הוא היה שם. צו ראשון. 

כשאנשים שואלים אותי מה אני רוצה- שירות לאומי או צבא, אני אומרת שאני לא יודעת. אבל זה לא מדויק, כי כבר די ברור לי שאני רוצה להתגייס. אפשר להסתכל על זה במובן פתטי אחד, של רצון ללבוש מדים ולמשוך מבטים בכינוסים משפחתיים, או במובן פתטי אחר של רצון אידיאולוגי להיות חלק מהפעם הראשונה באלפיים שנה האחרונות בה העם היהודי ממש מגן על עצמו באופן אקטיבי. אני מניחה שיש לי את שני הרצונות האלה, ועוד כמה אחרים.

כל החיים שלי אני משתדלת, ואולי משתדלת להשתדל ללכת על פי ההלכה. לפעול על פי החוקים שאני מאמינה שאלוקים מסר לנו. תמיד יש את הקונפליקט הזה בין מה שאני רוצה לעשות לבין מה שההלכה מצפה שאני אעשה. אפשר לקרוא לזה מאבק בין מה שמתחשק לי לבין מה שאני צריכה. או בין מה שאני רוצה לבין מה שאני מאמינה שנכון. המחנכת שלי מהחטיבה בטח תייחס את זה להתנגשות של הגוף והנשמה. אם להיות כנה ואולי גם קצת בוטה, כל הקטע הזה הוא קוץ בתחת. כי זה מעצבן, לא לעשות משהו שאני רוצה מאוד. נגיד להתלבש לא צנוע- הייתי רוצה ללבוש סטרפלס. או להפסיק לשמור נגיעה. מציק שכל צעד שאני עושה אני צריכה להפנות את הראש אחורה, לוודא שאני בסדר. שלא חציתי אף גבול. 

למען האמת, זה לא כזה נורא. מה שחשוב זה לזכור שזה מה שאני מאמינה בו. ואני כנראה לא באמת אהיה מאושרת אם אני אלבש שורטס, למשל. הפיתוי לעשות משהו חזק יותר מהעונג שהוא ממש יביא לי אם אני אעשה אותו, אני מניחה. וסך הכול זאת הבחירה שלי, להיות דתייה. ואני בוחרת בזה כל פעם מחדש. אני מאמינה בזה, לכן אני הולכת על פי זה. אז הייתי מצהירה והולכת לשירות לאומי אם ההלכה הייתה דורשת את זה. אבל היא לא, וזה מה שמתסכל.

זה לא שאני חוקרת גדולה או משהו כזה, אבל אני לא חושבת שיש הרבה נושאים בהלכה עם כזאת כמות של מחלוקות כמו בנושא של גיוס בנות. על כל רב שמתיר יש רב מלומד לא פחות שאוסר. נראה שיש רק גרעין קטן של הסכמה, והוא שבנות לא חייבות להתגייס. אבל גם בנוגע לזה אני לא בטוחה. סתם ככה הייתי בוחרת "ללכת על בטוח" ולא להתגייס, כי על זה יש הסכמה הלכתית. בדרך כלל עדיף לא להיכנס למחלוקות. אבל זה לא סתם ככה, זה יותר מסובך. למה אני לא יכולה לפעול על פי הרצון שלי? זאת מחלוקת, מה שאומר שלא משנה מה אני אעשה, יהיה רב אחד לפחות עם טיעונים הלכתיים שיגיד שזה מותר. 

טוב, יש גם את אבא שלי. שמקפיד להכניס משפטים אקראיים בתזמונים מתאימים כמו "שלא ייקחו לי גם אותך" או "את לא תלכי לצבא" או עוד כמה בסגנון. אבא שלי, שאביה תכננה להוציא לו חולצה "שלא תדע עוד צה"ל" לכבוד הגיוס של יהודה. איך אני יכולה להתגייס כשהוא כל כך מתנגד לזה? מצד שני, אני גם יודעת שהוא ייתגבר על זה אם אני אתגייס. דנה ואביה התגייסו שתיהן, והוא נראה בסדר עם זה. הוא אפילו הכניס כמה בדיחות שכוללות את הפסקת פיתוח הפצצת אטום באיראן כי הם מפחדים מדי מדנה. 

אני צריכה לדבר עם אבא שלי. זאת המסקנה. דיון ארוך מתיש ומתפלסף, מן הסתם. אבל התאריך התייצבות עוד רחוק, יש לי עוד כמה חדשים. וגם אחריו יהיו בטח חדשים ארוכים של בירוקרטיה. יש לי גם עוד שנה לגמור את התואר. בקיצור, יש לי זמן.

נראה לי שאם אני אסביר לו, הוא יבין.