לעתים רחוקות מאוד אני בוחר באכזריות כמענה לבעיה מסויימת. זה כרוך בחרטות לפעמים, אין ספק, אבל יש מקרים שבהם המילים כבר לא יועילו, התחנונים לא נענים, התקוות כבר התנפצו ולא נותרה אפילו אשליה של ניצוץ זעיר של תקווה.

אז מה נשאר? רק לשחרר בכל הכוח את האגרסיביות האצורה בתוכי. כי אם לעשות שינוי לא אצליח - אז לפחות לא אשאר עם שק של כעסים ועצבים והאשמות. אני פשוט עושה קאט כוחני וחד משמעי. ככה עשיתי לבנות זוג כשהגיע הצורך, וככה גם לאנשים שחשבתי שהם חברים שלי.

ועכשיו אני לא מדבר עם אמא שלי כבר 3 או 4 חודשים. ואני גם לא רוצה לדבר איתה. למען האמת, אני אפילו לא זוכר על מה בכלל היינו מדברים?! מי היה בכלל מדבר, אני רק הייתי כל הזמן במגננה מחשש להתקפה נוספת. לך תדע איזה מילה אני אגיד שפתאום היא תסתובב לי ותתחיל לבכות ולילל ולעשות דרמה גדולה. אין לי כוח לסבל שלה ולמרורים שלה, אין לי כוח להיות מרכז לתמיכה נפשית! אני לא ישו ואני לא אמא תרזה ואני לא משה רבנו, ולא כומר. מי שיש לו כאבי לב, וידויים וכאבים ואכזבות - שיילך לפתור אותם עם האנשים הנכונים.

אני חושב שזה לא הוגן לשלוף כל פעם את הקלף של "אני אמא שלך" בכל פעם שמשהו קטן לא עובד כמו שהיא רוצה. ואני חושב שזה לא הוגן להיאחז בטראומות מהעבר בתור תירוץ להתנהגות לא מקובלת. מי שיש לו בעיות לא פתורות ופצעים פתוחים - שיילך לסדר את הראש אצל פסיכולוג. אבל לא. להאשים אחרים במצב - זו הדרך היחידה שהיא מכירה.

לא שמעתי אותה בחיים שלי מתנצלת, אולי פעם פעמיים בחיים שמעתי אותה אומרת "סליחה". אני יודע איך החיים שלה ייראו עד היום האחרון שלה. היא תהיה זקנה מייגעת ומתלוננת, והיא תחליף עוזרת סיעודית כל שבועיים שלושה כי אף אחת לא טובה לה. ואז כשהיא סוף סוף תמצא מישהי טובה - היא בעצמה תברח אחרי חצי שנה לכל היותר. היא תבכה לכל מי שמוכן לשמוע על איך שהילדים שלה נטשו אותה, ובעלה עשה לה את המוות, וכמה היא קורבן מסכן של המציאות. קורבנות זו התכונה הכי מרגיזה אחרי קלות דעת.

אבל היא יודעת לצטט שירים, זה כן. כמה פעמים היא אמרה לי "לא פלא שאביב גפן שר על הדור שלכם שאתם דור מזויין". זין על אמא כזאת, מי צריך לשמוע דיבורים מסריחים כאלה? ואם היא רק היתה יודעת שהשורה הזאת של אביב היא מגיעה רק בסוף השיר. השורה הראשונה בשיר, לעומת זאת, היא: "במקום מסוכן שנקרא לו הבית גר אדם מבולבל שנקרא לו אני". אין עשן בלי אש ואין דור מזויין בלי עשרים דורות מזויינים לפניו.

מעל להכל פשוט נמאס לי להיות אשם, נמאס לי להיות חייב, נמאס לי להתאמץ לאסוף אוויר בצנצנות - כי היא הרי לא מרוצה מכלום, אחרי כל מה שאני אעשה היא תמיד תמצא לנכון להגיד משהו אחד רע שמקלקל את הכל. כמו גרעין של לימון בתוך הסלט.

אז כמו שאמרתי, אנחנו לא מדברים כבר 3-4 חודשים, ואני אפילו לא יודע על מה היינו מדברים. כל מה שיש לה לספר זה כאבי לב על המשפחה המפוררת הזאת ועוד דברים שמקורם בעבר. מצטער, אבל אני יש לי עתיד להתרכז בו.

זה כשהכל נראה פנטסטי, אבל מרגיש כמו חרא

זה כשאין לי מושג למה אני חי, מה אני רוצה לעשות, מה אני בוחר להיות

זה כשאני לא יודע ולא רואה מטר ממולי לאן החיים שלי מגיעים

לפעמים אני ממש מתעב את עצמי, רוצה להיפטר מעצמי ולהיות מישהו משהו אחר.

ואני רוצה לצאת מזה. אני מרגיש את זה עכשיו יורד ואני רוצה להבין איך אני עושה שזה לא יקרה לי. אני חושב שיש לי את הדרך, אבל זאת דרך ארוכה וקשה. ואני רוצה לצעוד בה.

זה כשהכל נראה פנטסטי, אבל מרגיש כמו חרא

זה כשאין לי מושג למה אני חי, מה אני רוצה לעשות, מה אני בוחר להיות

זה כשאני לא יודע ולא רואה מטר ממולי לאן החיים שלי מגיעים

לפעמים אני ממש מתעב את עצמי, רוצה להיפטר מעצמי ולהיות מישהו משהו אחר.

ואני רוצה לצאת מזה. אני מרגיש את זה עכשיו יורד ואני רוצה להבין איך אני עושה שזה לא יקרה לי. אני חושב שיש לי את הדרך, אבל זאת דרך ארוכה וקשה. ואני רוצה לצעוד בה.