מרגישים את הסוף.

אין מה לעשות, אני כבר לא אותה תלמידה חרוצה שהייתי עד לפני חודש

הכוח שלי ללימודים ובאופן כללי למסגרות (אף על פי שמסגרות תמיד היו מכבידות עלי) נגמר ביום הראשון של חודש מאי.

אם אתם שואלים אותי (וכנראה שאתם לא) אז צריך להשאיר טעם טוב של סוף ולדעת לסיים את השנה חודש לפני שהמצב מתדרדר לשלב בו אני מסיימת את טבלת היאוש השלישית שלי בשבוע.

כי לאנשים כבר אין כוח, ואתם יודעים מה?

בעיקר לי אין.

אני נתקלת בסיטואציה שבה אני, התלמידה שהכי משתתפת בשיעורים, שכל השיעור מדברת...... עם המורים

כבר לא מסוגלת לשמוע יותר שום מילה שקשורה לשיעורים\עבודה\מבחן\לפתוח\ספר\מחברת\להעתיק\לוח\עיפרון\דף\קלמר...

ואני באמת אוהבת ללמוד בדרך כלל אבל עכשיו, כל מה שבא לי לעשות זה לצאת מחוץ לגבולות הכיתה ולדבר על בערך כל דבר שעולה לי לראש שלא, הוא לא קשור למבחן מחר(!)

אבל בזמן שאני מייחלת לרגע בו יכריזו המורים במסיבת הסיום "סיימתם כיתה ט'", המורים (ובעיקר המורה למתמטיקה) כל שיעור מחדש נואמים לנו על כמה חשוב לתת את ה"פוש האחרון" ולהשקיע גם במבחן המפמ"ר הקרוב שקובע את "עתידנו בתיכון"... אבל למי לעזאזל אכפת ?! הסיבה שבגללה בכלל הלכתי מלחתחילה להקבצה ב' היא שרציתי להוריד לחץ ושכל המשפטים והנאומים האלה יחסכו מימני. ארי הנאומים האלה בכלל לא מופנים כלפי , הם על כל הילדים שבקושי מקבלים עובר במבחן ואני, מצבי הוא טוב. קיבלתי במבחן אחד 87 ובשני 88. זה אחלה של ציונים וזה אומר שגם אם אני אכשל במפמ"ר אין לי סיבה לדאגה (לא שאני דואגת ממבחנים בכללי אבל..)

בקיצור, עוד חודש מסיימים את החטיבה ועוברים לתיכון שזה הרבה יותר נורא ומלחיץ ומעצבן וגם לומדים הרבה יותר זמן ויותר קשה.

אבל עד אז, אנחנו מתכננים את מסיבת הסיום וכמובן שאני הכותבת הראשית.

זה באמת נחמד וכיף, אבל לא כל כך נעים לי מהמורים, כל פעם שאני מודיעה להם שאני יוצאת משיעור לטובת הכתיבה הם עושים פרצוף עצוב אבל מוסיפים חיוך כי הם יודעים שאני אוהבת ללמוד איתם ושאם זו הייתה הבחירה שלי הייתי נשארת ללמוד (אפילו שממש אין לי כוח)              אבל לא נעים לי

     ממש לא נעים לי

אני מרגישה שאני חסרה להם בשיעורים (כתלמידה היחידה שאכפת לה וגם שכשלא אכפת לה היא עדיין עושה את עצמה כדי שהמורים לא ירגישו לגמרי לא טוב עם עצמם)

אני אוהבת את המסגרת של השיעור, היא מרגיעה אותי אבל אני לא מבינה למה לכולם אין בעיה להבריז משיעור ועוד עם אישור ורק לי יש רגשות אשם חזקים.

ממש לא בגלל המשוב אלא בגלל שאני מבינה ומחבבת את המורים.

מאוד קשה לי עם רגשות האשם האלו... אני יודעת שלא משנה איפה אני אבחר להיות, אני אדע שיכולתי להיות עכשיו במקום אחר ולעזור במשהו אחר אז זה קשה ובעיקר מתיש וזוהי הסיבה המרכזית למה בא לי כבר שתיגמר השנה הזאת ונצא לחופש בו הכל יותר רגוע, חסר מסגרות וחוקים.

הייתה אחלה שנה אבל שתיגמר כבררררר

למען האמת היקום כאילו ניסה להפגיש בינינו עוד הרבה קודם

אבל אנחנו התנגדנו נחרצות כיודעים את תוצאות התרחישים

היינו שכנים קרובים,

בית מול בית

אפילו ההורים היו חברים.

אחר כך, בבית הספר היסודי למדנו שנים בכיתות מקבילות

ואתה מאז ומתמיד היית דמות שקשה לפספס

אחד כזה שכולם מכירים ושקשה מאוד לשכוח

אבל אני,

לאורך כל הילדות בה היינו כל כך קרובים

לא ראיתי אותך

יותר מזה אני אפילו הכחשתי במובן מסוים את קיומך

אפשר לומר שהייתי עסוקה מאוד בעצמי

וגם אתה היית עסוק בעצמך

בעצם

עדיין.

סיפרת לי פעם מתוך סוג של הזיה, שגם אתה לא הבחנת בי

ההבדל בנינו

הוא שיום אחד

בלי שום התרעות מוקדמות

התאהבתי בך

זה קרה אחרי שנתיים בהם שכחתי בכלל מה זאת אהבה

ראיתי אותך

הלב סימן לי

אבל הראש התעלם

הכחיש

שאני יכולה להתאהב

ממבט ראשון

בלי להכיר אותך

לכולם (זאת אומרת לשתיים וחצי חברות שסיפרתי להם) אמרתי

שאני מתאהבת רק מתוך הכרות עמוקה

וידידות נפש של חודשים רבים

אבל גם לעצמי שיקרתי כשאמרתי את זה

כי בפעם הראשונה שראיתי אותך

בחוג לקולנוע בבית הספר החדש

הרגשתי משהו

שאי אפשר להסביר במילים