חזרתי בחופש חנוכה לישראל, טסתי לבד וחזרתי עם אחותי.

הייתה לטיסה הזאת מטרה אחת, אומנם אגואיסטית, לא מתחשבת וקצת לא הגיונית אבל ככה זה בחיים.

ככה זה כשחצי שנה הקשר הכי קרוב שהיה לי הוא עם ההורים.

רציתי לשכוח את ההווה ואת העתיד ולחיות את העבר.

רציתי להנות, לחזור לחברים שלי כאילו הם עצרו וחיכו לי, רק לי.

רציתי לחזור ושהכל יהיה כמו פעם, גם אני אהיה כמו פעם, כאילו בכלל לא עזבתי.

אבל זה לא היה כמו שרציתי.

הם ישתנו ונהנו בלעדי, וזה לא שאני לא שמחה שהם נהנים, אני מאוד שמחה, אבל זאת מן הרגשה של החמצה.

הם לא חיכו לי, מצאו תחליפים או פשוט לא היו נחוצים להם והמשיכו בחייהם.

אני בסך הכל רוצה לקחת חלק בחייהם, גם אם רק לדקה ביום, בשבוע, בשבועיים.

מי היה מאמין שאני אתגעגע כל כך?

מי בכלל היה מעלה בדעתו שאני אהיה עצובה בלונדון?

אה, ורק למקרה שלא שמתם לב, הייתי מוזרה בישראל כי רציתי כל כך הרבה וכל כך התאכזבתי.

הפרי האחרון שנשאר בסלט,

תפוז(ית).