ניקי על המים

תקציר הפרקים הקודמים: פעם, מזמן, היה לי בלוג כאן. היו לו ארבע ספרות, וכתבתי בו הכל.

כתבתי בו כל כך הרבה ממני שאני קצת מפחדת ללכת לחפור אותו ממעמקי אחד מהכוננים הקשיחים של לפני כמה מחשבים ולקרוא את הגיבוי, כי אני לא ממש אוהבת את מי שהייתי אז. הבלוג בתקופה ההיא היה אחד המקומות הכי חשובים לי, ואני לא מתחרטת על זה בכלל - לא הייתי משתנה, מתפתחת, מגלה ובעיקר מקבלת את עצמי בלעדיו, אבל זה לא אומר שאני רוצה להיזכר.

זו גם הבעיה: למרות שכתיבה היתה ועודנה אחד הדברים היקרים לי, ולמרות שבכל השנים שעברו מאז (יותר מעשור, אבל במסגרת ההדחקה אפילו לא זוכרת כמה בדיוק) המשכתי לכתוב במסגרות כאלו ואחרות שאפשרו לי להשמיע את קולי ולהיות יצירתית, לא העזתי לחזור לפלפטורמה שתאפשר לי להיות אני, הפרטית, ולא אני המקצועית שהמשיכה לכתוב לאורך השנים. כי איפשהו בתוך הראש שלי, ניקרה התחושה שאם אכתוב שוב, זה יהיה כמו פעם, כשהכתיבה היתה עבורי מקום מפלט, ומקום להיות בו כי בחוץ לא היה לי טוב, ושכתיבה כזו תהיה הודאה בכך שנכשלתי ולא התקדמתי ועדיין רע לי, כי איזו סיבה אחרת יש לי לכתוב כבר?

זה לא שלא רע לי לפעמים. אבל לא כמו שהיה לי פעם. עכשיו זה רק יום רע, לפעמים. ובדרך כלל הרע הזה הוא לא כל כך קיומי ולא קשור להערכה והתפיסה העצמית שלי, אלא לחץ בעבודה, והחלטות שצריך לעשות בחיים ברגע שהפכנו באופן רשמי לאנשים מבוגרים ואחראים. ומצאתי שיטה חדשה וקלה למדי להעברת מצבי רוח רעים: הליכה קצרה במעלה הרחוב שאני גרה בו, אל הגן המשקיף על מפרץ סן פרנסיסקו. מאז עברתי לכאן, לפני שמונה שנים, עוד לא מצאתי שום דבר שטיפוס לגבעה וצפייה בשקיעה על גשר הזהב לא פתרו. 

התחלתי לכתוב בלוג בחג פסח אחד, לפני יותר מעשור, והפסקתי לכתוב לפני קצת פחות משמונה שנים, כשהגשמתי חלום ועברתי לכאן וסוף סוף הרגשתי שהתחלתי לחיות באמת ולא להתחבא מאחורי האותיות. מאז, פה ושם, זה חסר לי. היו רגעים, טובים יותר ופחות, בהם משפטים חלפו להם בראש שלי והרכיבו את עצמם לפסקאות ולפוסטים, אבל לא היה לי מה לעשות איתם והם התאיידו בזכרון המתקצר והולך שלי. 

לפני שבוע דיברתי עם לקוחה שלי שהפכה לחברה, סופרת קנדית/אמריקאית צעירה שמלמדת כתיבה יוצרת באוניברסיטה בחוף המזרחי, ואיכשהו סיפרתי לה על הבלוג, שזה משהו שלא דיברתי עליו עם אף אחד כבר הרבה שנים. "למה את לא כותבת בלוג יותר?" היא שאלה. באמת למה. הרי אני אוהבת לכתוב, וזה חסר לי. כנראה שאני קצת עקשנית. לא אוהבת להשתנות, או להודות שטעיתי. אבל הימים האחרונים, בהם נוסטלגיית הישרא-בלוג הציפה כל כך הרבה תחושות שונות, הראו לי שאולי אני צריכה לחשוב על זה מחדש. הזכירו לי שהכתיבה היא דרך חיים, ומה אנחנו עושים איתה תלויה רק בעצמנו ובנקודה בה אנחנו נמצאים בדרך הזו. אולי אני נמצאת בנקודה בה אני צריכה להזכיר לעצמי את זה וללמוד להשתמש בה גם כשאני יושבת בסלון שלי, עם השמש הקליפורנית מאחוריי והצ'ופצ'יקים של גשר המפרץ וגשר הזהב מציצים לי מהחלונות ומהמרפסת, ודי טוב לי עכשיו.

אבל התגעגעתי, אז באתי. 

(מתישהו אני בטח גם אטרח לתת לבלוג הזה עיצוב, וצבעים, ואיזה באנר או משהו. אבל חג, והבוסית שלי - כלומר, עצמי, אבל על חיי הפרילנסרית בפוסט אחר - נתנה לי חופש היום. תנו להתעצל קצת).