ניקי על המים

הבעיה העיקרית בלהיות עצמאים וגם וורקהוליקים היא שהפעם האחרונה בה לא עשיתי כלום, לא כי לא התחשק לי לזוז אלא כי פשוט לא היו לי דברים לעשות היתה ממש ממש ממש מזמן. 

עד השבוע.

אחרי טחינה מתמשכת של חודשיים בערך, בה עבדתי כ18 שעות ביום כולל סופי שבוע כדי להקריב קורבן למס הכנסה, סיימתי את כל מה שתכננתי לעבוד עליו עד המועד שהצבתי לעצמי, שלחתי חשבוניות ופרויקטים ללקוחות, ונשארו לי רק כמה דברים קטנים לעשות במסגרת עבודה שוטפת עד שחלק מלקוחותיי יחזרו אליי עם הוראות לשלבים הבאים בפרויקטים שלהם. זה היה ביום שישי, והדבר הראשון שעשיתי כשסיימתי לעבוד היה לפצוח בפרויקט נקיון אביבי כי כל הערימות של החפצים שהצטברו לי בחדר, גם אם החבאתי אותן באופן יפה ומסודר ככל האפשר, התחילו לעלות על עצביי. אז במקום לישון כמו אנשים שפויים, מיום שישי עד יום ראשון בלילה עברתי על כל הדברים אצלי, החל מבגדים ועד לאחרונות פיסות הנייר (למה יש לי חשבונות טלפון מתויקים מ2007, למה?) וזרקתי / אספתי לתרומה בערך רבע מחפציי. 

כבחורה שאלרגית לאבק העברתי את יום שני בלהיות אומללה וחולה כנקמה על הפרויקט הזה, עשיתי סדר עם המשפחה בסקייפ אבל לראשונה מאז שעברתי לכאן החלטתי שזה מתיר לי לא ללכת לאף סדר כאן. אני גם ככה צמחונית ולא אוכלת שלושת רבעי מהאוכל בסדר, ואת ההגדה כבר עברתי. ואז הגעתי למסקנה שפסח ואם לקוחות יציקו לי אני יכולה להגיד להם שפסח והם לא יעיזו להתלונן, וגם ככה יש לי שלושה וחצי דברים לעשות, הם יכולים לחכות יומיים. מגיע גם לי לנוח, לא?

רק ששכחתי איך נחים. תוך חצי שעה התחלתי לעשות סיבובים בסלון עד שהתחלתי לשגע את השותפה, שבאופן כללי היתה משועשעת מהמחזה שלי מנסה לא לעשות כלום. היא אמרה שהיא דווקא ממש טובה בלא לעשות כלום והיא יכולה לנסות לייעץ לי. 

החלטתי לנסות להיות יעילה בלי לעבוד, אז הלכתי לשוטט בשמש הקליפורנית החביבה עליי בין חנויות הספרים המשומשים החביבות עליי עוד יותר כדי להיפרד לשלום מהספרים שלא עברו את הניפוי עבור הזכות להישאר על המדפים שלי, הלכתי לסופר, ואז חזרתי הביתה וניסיתי לנוח. לראות טלוויזיה, לקרוא ספר. לבשל משהו. נאדה. המוח שלי המשיך לעבוד על מהירות 150 קמ"ש וניסה לחשוב מה אני יכולה לעשות במקום. אולי את שלושת הדברים וחצי שיש לי לעשות לעבודה?

שבי בשקט, פוסטמה, נזפתי בעצמי. עד שיש לך אפשרות לנוח ולטעון מצברים את מנסה לעבוד? דבילית. אבל מרוב שניסיתי לא לעבוד רק הרגשתי רע על זה שאני לא עובדת, והיום כשאני צריכה לחזור לעבודה (ליום קל יחסית, אבל עדיין) אני בכלל לא מרגישה שנחתי. 

אבל לא נורא. בגלל שעדיין שקט ורגוע אני יכולה לנסות שוב בסופ"ש. אוודא שהחברים שלי יחטפו אותי מהבית ויכריחו אותי לעשות דברים מבדרים וכיפיים או משהו כזה. אני אלמד. בסוף.