ניקי על המים

את הרשימה החשובה הראשונה שלי כתבתי אי שם בסוף שנות העשרה שלי, אני לא זוכרת מתי בדיוק. עוד רשימת פריטים ומשימות אחת מני רבות שכתבתי, רק שזו כללה את המטרות אותן רציתי להשיג, מבחינה מקצועית בעיקר, אבל היו שם דברים (כמו לעבור לארה"ב ולעשות שם תואר שני) שהיתה להם השפעה כל כך גדולה על החיים הפרטיים שלי,  אם כי אני לא בטוחה שהבנתי את זה אז. לא היה ברשימה שום דבר שהתייחס באופן ברור למטרות בחיי האישיים, והייתי רוצה לומר שזה בגלל שכבר אז ידעתי שיש דברים שאי אפשר לתכנן מראש, אבל אני חושבת שזה היה בגלל שאיכשהו אצלי בראש היה ברור לי שאלו סוג הדברים שמסתדרים, כמו שקורה אצל כולם. אעשה צבא ואוניברסיטה ועוד אוניברסיטה ואפגוש חברים ובן זוג ויהיה בסדר, לא צריך לחשוב על זה יותר מדי. אבל המטרות המקצועיות והחינוכיות שלי? אלו דורשות מאמץ, התמקדות במטרה והרבה עבודה קשה, אז בהן התמקדתי.

מזמן לא קראתי את הרשימה הזו. לדעתי היא אצל ההורים בבית, או אולי בגניזה, לשם הגיעו הארגזים שהותרתי מאחוריי. הגשמתי כמעט כל מה שרשמתי לעצמי ברשימה הזו. לא כי שמתי לעצמי מטרות קלות מדי, אלא כי תמיד הייתי טובה בלעשות משהו ברגע שידעתי שזה באמת מה שאני רוצה לעשות. היה מעורב בזה לא מעט מזל, להיות במקום הנכון בזמן הנכון, ולפגוש את האנשים הנכונים. אבל יותר מאוחר גיליתי שהמטרות האלו נראו לי כל כך רחוקות שמעולם לא עצרתי לחשוב מה יקרה ברגע שאגשים אותו, ומה יהיה אחר כך.

***

הפריט האחרון באותה רשימה היה לימודים בארה"ב. זה נראה לי כל כך רחוק, ולכן לא הייתי מסוגלת להמשיך את הרשימה, לחשוב מה אני רוצה לעשות אחרי זה. ואז התקבלתי ללימודים - בתחום של אותו חלום ילדות - וארזתי הכל, ונסעתי. ובמהלך התואר, למרות שנהניתי ממנו מאד, התחיל להתבהר לי לראשונה שאני לא בהכרח רואה את עצמי עוסקת בזה פול טיים יותר. 

ועד שהלימודים נגמרו, כבר הייתי כל כך אכולת ספקות, והכלכלה היתה גם ככה כל כך גרועה, בטח בתחום הזה, שנתקעתי. וכשהתחלתי לעבוד במה שעד אז היה התחביב שלי, שהיתה לי הזדמנות ללמוד ולפתח אותו כחלק משני מהתואר שלי, הרגשתי שאני עושה את זה כאיזשהו סוג של ברירת מחדל. וכשחיפשתי עבודה אז, מיד אחרי הלימודים, השאלה שנתקעתי עליה בכל ראיון עבודה היתה שאלת ה"איפה את רואה את עצמך עוד חמש שנים."

בחייאת רבאק, באמת? אני לא יודעת איפה אני רואה את עצמי עוד יומיים. שזו כנראה היתה הבעיה.והתשובה היתה, בדיעבד, שעוד חמש שנים אני רואה את עצמי סוף סוף יודעת מה אני מחפשת מעצמי ומה טוב לי לעשות, ואפילו קצת להבין מה אני יכולה לעשות עם זה הלאה. אז בואו, מראיינים עתידיים במקומות עבודה, תשאלו אותי את השאלה המציקה הזו, הפעם יש לי תשובה.

***

ולחשוב שכמעט לא הגעתי לסן פרנסיסקו. בדיעבד לא ברור לי איך זה היה יכול לקרות, אבל אז, כשהחלטתי שאני רוצה ללמוד כאן, בארה"ב, היה ברור לי שאני נוסעת לניו יורק. אחת המחלקות הכי טובות בעולם בתחום היתה שם, אז לשם צריך להגיע. 

הייתי בסן פרנסיסקו פעם אחת בחיי עד שעברתי לכאן, עם המשפחה בגיל 16. אני לא זוכרת הרבה מאותו ביקור, רק כמה תמונות מהבהבות לי בזכרון. בניינים עם לבנים אדומות שהיו פעם מפעלים ועברו הסבה לפאבים, חנויות שוקולד ומסעדות. החול בחוף הקטן של הפישרמנ'ס ווארף, החנויות המתוקות בפיר 39, שהרגישו כמעט כמו להסתובב בדיסנילנד, והCable Car של סן פרנסיסקו ברקע. 

אבל איכשהו, יותר מכל המקומות שביקרתי בהם בעולם - ותודות להוריי חובבי הנסיעות זה היה לא מעט בשלב הזה - היתה שם אווירה שנכנסה לי לנשמה. אני לא יודעת לתאר את זה במילים עד היום, אבל אני זוכרת שהסתובבתי שם ומשהו בעיר הזו גרם לי להרגיש שמחה באמת, בלי שזה יהיה תלוי בשום דבר אחר, בשום הישג או באנשים אחרים. 

סן פרנסיסקו על מעט זכרונותיי ממנה נכנסה לי כל כך ללב, שהיא מצאה אז את דרכה אל הכתיבה שלי. בשנים האלו הפסקתי לכתוב יומן כמעט בכלל (חוץ מבנסיעות) אבל כתבתי סיפורים. ניסיתי לכתוב ספרים, כי לכתוב משהו קצר מעולם לא היה משהו שהצטיינתי בו. המצאתי דמויות ועלילות, וספר אחד כזה אפילו סיימתי פעם, אבל רוב הדמויות שלי עדיין יושבות בארגז רחוק ומחכות שאסיים את הסיפור שלהן, ואני עדיין מתכננת לעשות את זה יום אחד, גם אם לעולם לא אפרסם את זה - זו לא היתה המטרה שלי, רק רציתי לספר לעצמי סיפורים, כי הם הפיגו את הבדידות שהיתה מנת חלקי אז. והדמויות שלי, והבניינים עם הלבנים האדומות, מצאו את דרכם אל תוך המילים והעלילות. 

*** 

בקיץ 2004 נסעתי לטיול בחו"ל. קפיצה קטנה ליוון, לא משהו הרפתקני במיוחד. באחד מהלילות נתקלתי בחבורה מניו יורק, שכולה עסקה בתחום שכבר עסקתי בו אז אבל חלמתי לנסוע לארה"ב ללמוד אותו. מההתלהבות, הם הזמינו אותי לאכול איתם ודיברנו על זה הרבה, והיה לי ברור שהנה, מצאתי אנשים שיקשרו אותי לאנשים הנכונים באוניברסיטה בניו יורק. אבל אחד מהם אמר לי שכן, הוא מכיר אנשים שם, אבל האם חשבתי לנסוע לאיזור סן פרנסיסקו? האוניברסיטה שהוא למד בה את התחום נמצאת שם.

לא, לא חשבתי על זה. וכששאלתי את האינטרנט, גיליתי שהמחלקה כאן נחשבת בדיוק באותה רמה כמו זו בניו יורק, שתי הטובות בעולם בתחום. איך פספסתי את זה? ומאותו רגע, למרות ששנים ראיתי את עצמי נוסעת לניו יורק, ידעתי שאגיע לסן פרנסיסקו.

כמובן שהייתי צריכה להיות אחראית ולא לקחת סיכונים, אז הגשתי בקשות קבלה לשתי האוניברסיטאות, והתקבלתי לשתיהן. ולמרות שלמשך כל כך הרבה זמן החלום היה ניו יורק, ברגע שסן פרנסיסקו חזרה לי לתודעה, לניו יורק לא היה סיכוי. סן פרנסיסקו, אני באה!

***

הבניינים האדומים עדיין כאן, וגם החוף הקטן בפישרמנ'ס ווארף, בו אבא צילם אותי כדי שתהיה לי תמונה מסן פרנסיסקו על המים, והחנויות בפיר 39 ותחושת הדיסנילנד באיזור והכייבל קאר. הכל בדיוק כמו שזכרתי, ובביקור מאוחר יותר בארץ, אחרי שכבר גרתי כאן כמה שנים, מצאתי את הסיפורים שכתבתי מזמן ונדהמתי לגלות כמה מדויק תיארתי הכל.

אני כבר כמעט לא מסתובבת באיזור הזה, כי זה איזור של תיירים. למקומיים אין מה לחפש שם, אלא אם כן חברים מרחוק מגיעים לביקור. 

מה שעוד זכרתי במדויק מהטיול ההוא זו האווירה ההיא, התחושה ההיא של אושר שלא תלוי בכלום. אחרי שעברתי לכאן גיליתי כמה מעט מסן פרנסיסקו באמת הכרתי אז. העיר הזו - קטנה בהרבה משזכרתי - מורכבת מבועות קטנות, כל אחת בעלת אופי שונה באופן מהותי מאלו המקיפות אותה. טיול רגלי של שלוש שעות בעיר הזו ירגיש כמעט כמו טיול קטן בעולם, כאילו ביקרתם בכמה מקומות שונים לגמרי. 

אבל האווירה ההיא, של האושר, נמצאת בכל מקום כאן. גם אחרי שמונה שנים, כל פעם שאני משוטטת לי בעיר, לא משנה איפה - כשאני חוצה את צ'יינה טאון בדרך לנורת' ביץ', כשאני מטיילת לי שם בין כל המסעדות האיטלקיות בדרך לבית הקפה החביב עליי שם אני נוטה לשבת עם הלאפטופ לשמונה שעות ולהכניס קצת מהפראפה המעולה שלהם לוריד, על המזח ליד נמל סן פרנסיסקו שצופה על גשר המפרץ (או כמו שאני קוראת לו, הגשר של הלילה, שיותר יפה ברגע שהאורות נדלקים), בצד ההפוך של סן פרנסיסקו ליד המרינה, צופה בגשר הזהב ביום בהיר, או ביום רגיל של ערפל סן פרנסיסקואי שמסתיר ומגלה חלקים מהגשר, אפילו ביוניון סקוור, בין כל החנויות והמלונות היוקרתיים ומיליון התיירים, או בין כל המסעדות המקסיקניות במישן, ויש עוד מספיק שכונות שלא הזכרתי וגם להן יש את הקסם שלהן. ובכל פעם מחדש, אני חושבת לעצמי, וואו, איך אני שמחה שאני גרה כאן. 

***

כשסיימתי את התואר, הרבה מחבריי למחלקה עזבו את העיר מהר מאד, לאן שהעבודה שמצאו לקחה אותם, או בחזרה הביתה. אני לא ממש ידעתי מה אני רוצה לעשות עם עצמי, אבל ידעתי שאני אוהבת לגור כאן, אז החלטתי שזו נקודת המוצא שלי: אני נשארת בסן פרנסיסקו. עם השאר, נסתדר.