ניקי על המים

כשקמתי, חיכתה לי הרשימה שהכנתי אתמול בערב כשנמאס לי לחשוב על דברים. היא סיפרה לי שחמש עשרה משימות קטנות מפרידות ביני לבין שליחת חשבוניות בתחיל השבוע הבא, ושאני באמת צריכה להתחיל לעשות משהו עם תיק העבודות כבר, או לחזור לעשות איתו משהו. 

הבית שלי, בינתיים, שאל אותי, "תגידי, לא עשית בי נקיון אביב/פסח לפני שבוע? אז איך זה קרה לו בדיוק?" ובמקביל השמש בחוץ צעקה עליי שאם אני לא יוצאת החוצה אז כדאי לי להיזהר מעצמי כי עצמי תבעט בי.

עם איומים כאלו, איזו ברירה נותרה לי? הלכתי לסופר לקנות צידה לדרך, ולהנות מהמנהג המקומי של מכבי האש השכונתיים לקנות אוכל לצהריים ב11 בבוקר כל יום, ועשיתי את דרכי חמישה בלוקים, פלוס מינוס, במעלה הגבעה.

ההפסקה הזמנית בטיפוסי גבעות שנאלצתי לעשות בשבועות האחרונים, עקב שילוב רע במיוחד של אפס זמן עם בעיות בריאותיות וכל מיני אנשים עם סמכות רפואית שאמרו לי לשבת בשקט ולנוח קצת נתנה את אותותיה בתפקוד הלב-ריאה, אבל שרדתי בגבורה, והלכתי לצלם דברים.

כלומר, לטייל קצת, ואז לשבת על ספסל עם מיץ תפוזים, בייגל עם שוקולד צ'יפס (הבן אדם שהמציא את זה: אני אוהבת אותך, מארי מי) וספר ולקרוא.

אכן, מראות קשים.