ניקי על המים

קיבלתי שרביט ממקום לדאגה. בדרך כלל אני ממש לא אוהבת להשתתף בדברים האלו. לא כי אני סנובית או משהו, אלא כי כל כך לא נעים לי להעיק על מישהו אחר ולהעביר לו את השרביט, אולי כבר העבירו לו שרביט וממש לא מעניין אותו ועכשיו אני סתם מציקה? לא משנה.

אבל הגעתי למסקנה שמכיוון שאני פה בחזרה כולה חודש וכבר מעניין מישהו לשמוע מה אני אספר, אז אשתוק ואשתף פעולה. סיפור על הפעם הראשונה שעשיתי משהו, שאלתם?

אז הנה.

***

כשהייתי בת 12 ומשהו, נסעתי עם ההורים לטיול באירופה, ואי שם בכבישיה הכפריים של הונגריה, ראיתי פרות מלחככות עשב. הן היו הפרות הכי חמודות שראיתי, עם אזניים מתעופפות ומצחיקות כאלו.

כמה שעות אחר כך או אולי יום אחר כך, ישבנו באיזו מסעדה, והזמנתי סטייק. ממש אהבתי בשר אז, בכל זאת, אבא של סבתא היה קצב, ובבית היו תמיד קציצות ופרוסות רוסטביף והודו לסנדביץ', ושניצלים, ובחגים כמובן שהיה המון המון בשר. 

הסטייק היה מכוסה ברוטב פטריות סמיך, אז לא ממש ראיתי את הסטייק, עד שהגעתי לאמצע. והסטייק היה אדום לגמרי. אדום דם. ופתאום, זה נחת עליי. פתאום בפעם הראשונה נחתה עליי ההבנה שאני אוכלת משהו שהיה חי פעם, ומאז פשוט הפסקתי. 

אבל לא זה הסיפור.

הרבה שנים חלפו מאז, והקפדתי לחיות את חיי הצמחוניים בשקט. ללמוד הרבה על זה, על תזונה, על טבעונות, שזה משהו שהתעניינתי בו כבר בגיל תיכון - וזה היה מזמן, והרבה לפני שזה הפך להיות טרנדי, אבל לא להטיף, לא לנסות לשכנע. איש איש ושיקוליו. אני לא אכנס לכל הדיונים סביב זה - יש המון טיעונים מוסריים ומדעיים לכאן ולכאן, ובהרבה מהם יש מן הצדק. לכן הבנתי שבסופו של דבר אני לא מסוגלת לקבוע שיש פה משהו נכון או לא נכון בצורה מוחלטת, אבל יש משהו שהוא לא נכון לי, ולכן אני לא עושה אותו.

בשנים האחרונות התחלתי לנוע יותר ויותר לכיוון הטבעונות. הפסקתי לאכול ביצים, צמצמתי את צריכת מוצרי החלב ואני מנסה לקנות אותם ממקומות שנחשבים לחוות שמתייחסות יפה לחיות - יש פה רשימות שארגונים שאני מזדהה עם הדעות שלהם מכינים. אני עדיין לא מטיפה לאף אחד, אבל יש לי הסכם עם השותפים שבעקרון לא איכפת לי לשטוף כלים או לנקות כיריים גם אם לא אני לכלכתי, אבל אם יש בזה בשר זה יישאר במקומו עד שמישהו אחר ינקה את זה.

אבל לאט לאט בשנים האחרונות הטבעונות תפסה תאוצה, ולצערי הפכה בחלק מסוים שלה לסוג של כת, בה אנשים כל כך משוכנעים בצדקת דרכם שאין להם שום יכולת לראות שיכול להיות שיש יותר מתשובה אחת נכונה, והשכנוע העצמי הזה נותן להם את הכוח למרר חיים של אנשים, באלימות מילולית מפחידה לפעמים, ולפעמים פיזית, אפילו בהצפה חוזרת ונשנית של פידים חברתיים של תמונות אימה, שהן אמנם מדויקות לחלוטין, אבל למה הם חושבים שזה עוזר למשהו חוץ מליצור אנטגוניזם אליהם, אין לי שמץ.

השבוע, ביום העצמאות, ידיד כתב בפייסבוק סטטוס שמכוון לטבעונים. הוא שאל למה, במקום מחאות אלימות או מה שהם לא עושים, הם לא מצטרפים לחוגגים ביום העצמאות ועושים על הגריל טבעוני, ושזו תהיה דרך הרבה יותר טובה לשכנע אנשים לעבור לטבעונות.

מהר מאד הדיון ירד לפסים הרגילים בהם כמה טבעונים קיצוניים האשימו כל בן אדם בפיד שלא הסכים איתם בזה שהוא נאצי, מתעלל ומבצע פשעים נגד כדור הארץ. כשמישהו מהם כתב למגיב אחר, "לאוכלי בשר אין זכות להטיף לטבעונים", לא התאפקתי ושאלתי, "אני צמחונית כבר עשרים שנה. לי מותר?"

קיבלתי את התגובה הבאה. 

"צמחונות היא שלב הכרחי ללמידה על תעשיות החי והסבל שהן גורמות לאדם לחיות ולכוכב הזה. מי שנמצא בשלב הזה כבר עשרים שנה מסתבר שהוא החליט להפסיק ללמוד או לראות את המתרחש. לכן לא מפתיעה אותי נימת הציניות כלפיי כטבעוני שכן זו האשמה שלך שמבצבצת. מדהים שדווקא צמחונים ותיקים מבכרים להצמד לאוכלי הבשר מאשר למי שלא מעודד פגיעה כלשהי או אלימות מכל סוג."

מההלם לא ממש היה לי מה להגיד. ציינתי בפניו שבתור אנשים שלא מעודדים פגיעה או אלימות מכל סוג הם משתמשים בכמות מרשימה של אלימות מילולית, ושיתפתי את השיחה והתגובה בסטטוס בפייסבוק שלי.

אחת התגובות היתה מידיד לא קרוב במיוחד אבל שחולק איתי תחומי עניין משותפים. הוא הפך להיות טבעוני לפני שנה בערך, ומאז מציף את הפיד בסרטוני זוועה. התעלמתי ולא נכנסתי איתו לדיונים כי זה הפייסבוק שלו ויעשה שם מה שהוא רוצה, אבל הפעם הוא ענה על סטטוס שלי.

"הוא צודק לגמרי."

"אני לא מסכימה." כתבתי בתגובה. "יש לי את השיקולים שלי וההחלטות שלי, ואין לך או לאף אחד אחר זכות לבוא ולהחליט שרק לכם לבדכם ברור מה הכללים על פי הם אמור העולם להתנהל. ובטח לא להגיד לי מה אני לומדת או לא לומדת."