ניקי על המים

כבר כמה ימים שאני מתכוונת לכתוב פוסט ואז כל פעם איכשהו נגמר לי היום. לא יודעת איך זה קורה. אני מאשימה את החמסין (שלושים ומשהו מעלות! כאן!) שגורם לי בעיקר להימרח מדי יום ולזוז כל כך לאט שכל דבר שבדרך כלל אמור לקחת חמש דקות לוקח שעתיים. אם אני מצליחה להזיז את עצמי אליו. אני פשוט בושה וחרפה - לא ביליתי את רוב חיי בישראל והתרגלתי לטמפרטורות כאלה? אבל כלום. לא מסוגלת להתמודד עם זה בכלל.

***

שבת:

קמתי בשעה הרבה יותר מדי מוקדמת לסוף שבוע. לא שאני אי פעם ישנה יותר מדי, גם לא בסופ"ש, אבל לפחות אני תמיד מתכוונת לנסות, גם אם זה אף פעם לא קורה. אבל הפעם הבטחתי לאלקסיס שאעזור לו לארגן את הלופט שלו לקראת מסיבת האירוויזיון השנתית שלו שתהיה בשתים עשרה בצהריים. במסיבה הזו פגשתי לפני כמה שנים לראשונה את קטרינה ורד, אז כמובן שמאז אני אסירת תודה לנצח על קיומה של המסיבה.

כאמור, הבטחתי, אז גררתי את עצמי לרכבת - וחיכיתי מלא זמן כי היה עיכוב של רבע שעה - והלכתי לעשות כל מיני סידורים ולאסוף דברים בדרך אליו. יש משהו בשכונה שלו, על הבתים הנמוכים והסמטאות הצרות שמשום מה תמיד מזכיר לי את תל אביב, אם כי מבחינת ארכיטקטורה זה לא תמיד נורא דומה, בשכונה הזו שמשלבת בין בנייניה בתים ויקטוריאנים וכל מיני מחסנים שעשו הסבה למגורים ולבתי עסק, אבל עדיין, משהו. אולי זה מצב החנייה הבלתי אפשרי, אני לא יודעת.

לנסות לקשט את הלופט של אלקסיס זה תמיד אתגר. הוא גר במקום שגם עשה הסבה ממשהו תעשייתי למגורים, כמו שמעידים הצינורות בתקרה הגבוהה, אבל חוץ מזה, כל דבר אצלו בדירה נראה כאילו יצא לפני שנייה ממגזין, אז לא משנה איפה תשימו קישוט, הוא יבוא, יישר, יסדר, ישנה זווית. אם אתה לא נותן לי לקשט, למה ביקשת שאני אעזור לך, דביל? 

כמו תמיד, כמות היין בלופט הייתה בערך חצי מאספקת היין של סן פרנסיסקו ביום רגיל, אבל שימו עשרים אירופאיים וכמה נספחים אמריקאים בדירה אחת ותנו להם לראות אירוויזיון, וזה מה שקורה.

מכיוון שבערך חצי מהנוכחים בחדר היו גייז ואפילו טראנס אחד, אוסטריה על הגברת המזוקנת שלה ושירה השמאלצי שיצא הרגע ממועדון דראג טיפוסי, היתה הפייבוריט בחדר. גילגלתי עיניים. גלי - אחת מהחברות הישראליות היחידות שלי שבגדה בכל עקרונותיה ובאה לראות אירוויזיון - השיבה לי במבט דומה. ואז שאלה אם היא יכולה לעבור לגור אצל אלקסיס בארון ומה זה המקום הזה, ושלדעתה כל חסכונותיה יספיקו, אולי, לרכוש את אחת מהמנורות שלו. 

השבתי בהזדהות שכל פעם שאני אצל אלקסיס אני לא רוצה לחזור הביתה, כי הכל אצלי נראה לי אחרי זה ממש מכוער. אבל אז חזרתי הביתה וראיתי שוב את הכוננית שתומאס, אחד השותפים, הרכיב לי ושמילאתי בסרטים ודיסקים, ודווקא הייתי די מרוצה.

ושתויה, כאמור. למזלי התברכתי בגנים שאיכשהו לא נותנים לי לסבול מהאנגאוברים וכאלה, אבל להגיד שהייתי יעילה מדי אחרי שחזרתי בערב? אין סיכוי. 

***

יום ראשון:

זה שאין האנגאובר לא אומר שבא לי להזיז את עצמי מהמיטה, במיוחד אחרי ההשכמה המוקדמת יום לפני, וזה שאני כבר ערה זו עדיין לא סיבה מספיק טובה לזוז. אבל מתישהו מזג האוויר בחוץ היה יפה מדי, אז עשיתי מה שכל בן אדם הגיוני היה עושה: ארזתי מיץ תפוזים, סנדביץ' וספר והלכתי לחפש גבעה לשבת עליה.

***

יום שני:

למה חשבתי שלסדר לעצמי פגישת עבודה ביום שני בעשר בבוקר זה רעיון טוב? זו בערך השעה הכי גרועה בשבוע. מצד שני, סוף סוף הצלחתי לכנס את כולם חדר אחד כדי לשבת ולענות על כל השאלות שלי, ומכיוון שאני דווקא אוהבת לפגוש אנשים מכיוון שאני עובדת לבד כל הזמן, דווקא היה ממש נחמד, להרגיש ככה ליום אחד איך זה שיש קולגות. ריצ'רד התלונן בקול על הדרמות בבית עם בתו בת ה-16 בקשר לבנים. קייל לידי נראה קצת מבולבל - שזה אמנם המבט הרגיל שלו, אבל עדיין, ואנדראה ואני נקרענו מצחוק, כי נו, גם אנחנו היינו בנות 16. 

כשהבוס שלהם, שאני בדרך כלל לא עובדת איתו באופן ישיר, נזכרתי גם בדברים הפחות כיפיים שיש כשעובדים עם אנשים אחרים - נגיד, בוסים סתומים. ממש. כל דקה וחצי הוא שאל שאלה מטומטמת וכולם בהו בו ביאוש וניסו להסביר לשווא. ניצלתי את זה שעבדתי עם כמה לקוחות שדרשו הסברים איטיים, לימדתי קצת באוניברסיטה במהלך התואר ובאופן כללי לא עבדתי עדיין איתו מספיק כדי להתייאש, כדי להסביר לו לאט דברים, והוא אפילו הבין, מה שגרר מבטים מעריצים משאר השולחן. דווקא היה נחמד. ולא אשקר, גם היה נחמד לראות את רמת החשיבות והסמכות המקצועית שכולם תופסים אותי בה.

קפצתי אחרי זה עם אנדריאה וקייל לצהריים ליד אצטדיון הפוטבול באוניברסיטה - מזמן לא הייתי שם, ואחרי זה, כשהם חזרו לעבודה וללימודים, חזרתי הביתה. החדשות הרעות של הפגישה מהבוקר היו שבגלל שהם כל כך התעכבו עם החומרים, יהיה לי מעט מאד זמן לסיים את השלב הבא בפרויקט, כי את התאריכים עצמם אי אפשר להזיז, וכמובן שזה נופל על הדדליין של סוף השלב הראשון בפרויקט של אליס. מאחר והולך להיות לי כל כך עמוס בשבועות הקרובים, החלטתי לחזור הביתה מאד מאד לאט. 

כשלמדתי באוניברסיטה, המחלקה שלי היתה בצפון הקמפוס, כך שהכרתי את כל הדרכים הכי קצרות לחצות את הקמפוס מדרום - בו אני עובדת עכשיו - לצפון, לכיוון הבית. אבל הפעם החלטתי ללכת בשבילי האוניברסיטה בדרך הארוכה, ככה בשביל הזכרונות. אני עדיין גרה קרוב לאוניברסיטה, אבל כמעט לא מסתובבת שם, וכל פעם שאני מסתובבת שם זה מרגיש טיפה כמו לחזור הביתה, אם הייתי צריכה הוכחה לכמה הזמן שלי שם היה משמעותי עבורי. וכמובן, לא נפקד מקומו של הדשא המרכזי באוניברסיטה - נדמה שלא משנה באיזה צד של העולם, תמיד יהיו לי המון זכרונות מהדשא באוניברסיטה. 

משם גררתי את עצמי הביתה. לאט. שלושים מעלות וכאלה. מכיוון שכל האיזור מורכב מרחובות בשתי וערב, אפשר ללכת כל פעם במסלול שונה לגמרי, וזה עדיין יהיה בדיוק אותו אורך. אז בחרתי פניות שונות מאלו שאני בוחרת בדרך כלל ונזלתי לי לאט לאט הביתה. 

אני בדרך כלל הולכת עם האזניות של האייפוד באזניים, אבל כשיצאתי בבוקר לפגישה לא מצאתי את האייפוד ולא היה לי זמן לחפש, ופתאום שמחתי שהשארתי אותו בבית. היה משהו בשקט של שתיים בצהריים באמצע יום עבודה והשמש הקופחת שגרם לי להרגיש כל כך רגועה.

או שנשרפתי והתייבשתי, שזו גם אופציה.

איכשהו כבר היה אחרי הצהריים והגעתי למסקנה שבחום הזה אני בלאו הכי לא הולכת לעשות שום דבר יעיל, דדליינים או לא. אז הלכתי להתחבק עם בקבוק לימונדה קרה ולבהות בקירות.

***

יום שלישי:

צריך לעבוד. ממש. ניקי, שבי. תעבדי. אבל שלושים ושתיים מעלות ואני בקושי יכולה לחשוב. התחבאתי בפינה של החדר שלי, ליד התריס, איפה שיחסית לא התחמם, ועבדתי - מאד מאד מאד מאד לאט - על חומרי גלם לפרויקט של אליס.

ואז הדואר הגיע.

ואיתו ספר שהזמנתי לפני כמה חודשים, ספר שלישי ואחרון בטרילוגיה - כן, עוד טרילוגיה - לבני נוער על דיסטופיה, כי זה ממש פופולרי פה בשנים האחרונות (ולא רק כאן, אני יודעת). את הטרילוגיה הזו אף אחד עדיין לא הפך לסרטים, וגם לא הייתי קוראת אותה למרות גיקיותי כי במשך המון זמן הייתי ממש סנובית בנוגע לספרים לבני נוער. ואז ראיתי את הסרט הראשון בסדרת משחקי הרעב - באיחור של שנה בערך - ואהבתי את זה, אז קראתי את הסדרה, ומשם התחלתי לעבור על כל הטרילוגיות הקיימות לנוער. קבעתי לעצמי כללים: לא קונה סדרות שיש בהן מיליון ספרים, אין לי זמן לזה, וגם לא קונה סדרות שלא הסתיימו כבר. צריכה התחלה, אמצע וסוף. 

במהלך החיפושים באמזון, בתחקיר מעמיק ומקיף לספרים שאני רוצה לקרוא עכשיו, מצאתי את הספר הראשון בטרילוגיה הזו, אבל לא קניתי, כי למרות שהעלילה נשמעה דווקא נחמדה, אמנם יצאו כבר שני ספרים בסדרה, אבל היה עוד הרבה מאד זמן עד שהספר האחרון בסדרה יצא,  וזה היה הרי בניגוד מוחלט לכללים. 

אבל אז מצאתי את עצמי בחנות ספרים, ובמקרה היה שם עותק של הספר הראשון, ובמקרה היה בהנחה ונו, איך אני לא אקנה. ובכלל מה אני דואגת לספרים הבאים, אולי אני בכלל לא אהנה מהספר הראשון. כשקראתי גיליתי שזה בעצם די שילוב של דיסטופיה וספר בנות, אבל היה כתוב כל כך יפה ועם דמויות כל כך אמיתיות שהייתי חייבת לקרוא גם את הספר השני. אבל התאפקתי ולא הזמנתי באינטרנט, אמרתי - יש זמן עד שהספר האחרון יצא. אני אחכה. ואז יום אחד הייתי עם ידיד בחנות ספרים בנמל סן פרנסיסקו, שזו אמנם בערך החנות הכי יקרה בעיר, אבל היא כל כך יפה שתמיד רציתי לקנות בה משהו. אני יודעת שזה לא הגיוני. אבל מכיוון שכבר היינו שם כי הוא רצה לקנות ספרים לטיסה ולא ממש היו חנויות זולות בינינו לבין המלון שלו ובגלל שהוא בריטי זה נראה לו פחות יקר ממה שלי זה נראה, אז הוא קנה, ואני גם. ואז כמו גדולה הלכתי והזמנתי מראש את הספר השלישי. ועוד עם חתימה של הסופרת, כי בדיוק מכרו בבארנס אנד נובל אונליין גרסה מיוחדת של הספר, עם חתימה, פרק בונוס ופוסטר, באותו מחיר של הספר הרגיל, לתקופה מוגבלת. אז למה לא, שיהיה.

בכל מקרה, הספר הגיע אתמול. שמתי בצד וניסיתי להתאפק. 

אבל העבודה זזה כל כך לאט. והיה כל כך כל כך חם, אז ויתרתי ואמרתי - אני אקרא רק פרק. אני אקרא קצת כל יום.

כן, ברור. כמה שעות אחר כך עדיין הייתי מקופלת בפינה שלי עם הספר, הופכת עמודים. בלילה, כשסיימתי לקרוא, הרגשתי כאילו חיי ריקים מתוכן, והתחלתי לקרוא את הסדרה מההתחלה.

מזל שיש לי איזה חמישים ספרים חדשים על המדף כדי למצוא לעצמי התמכרויות חדשות.

אה, כן. ועבודה, הרבה עבודה. שגרה וכאלה. 

****

אלו היו 780672 שניות על פוסט על כלום. תודה שטסתם ניקי.