לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

ניקי על המים


ישראלית (לשעבר? כמה שנים זה לשעבר? אפשר בכלל להפסיק להיות ישראלים?) במפרץ סן פרנסיסקו.

כינוי:  אנדרוניקי

מין: נקבה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    מאי 2014    >>
אבגדהוש
    123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031




הוסף מסר

5/2014

דומינו


לפני שבוע בערך השותפה שלי דפקה לי על הדלת. היא יידעה אותי שלבעלה - להנ"ל שותף מספר 2 - יש שפעת או משהו דומה ושכדאי להתמגן. היא גם נתנה לי לקחת משהו מונע, בכל זאת. רופאה. אבל מכיוון שהיא גם צריכה ללכת לעבודה מדי פעם, היא השאירה את הבחור לנוח בבית, וכמו שדודה שלי אומרת, גברים חולים בבית זה מסוכן.

 

כך שלמרות כל המאמצים, היא נעשתה חולה יומיים אחר כך, ואתמול דניאל - השותף השלישי - קרס גם הוא. איכשהו, אני נותרתי עומדת. 

 

לא להרבה זמן.

 

במהלך היום אתמול כבר התחלתי להרגיש מחורבן. התעלמתי. יש עבודה לעשות, ובגלל שהייתי אני באופן הקלאסי ביותר האפשרי לאחרונה - כלומר, לעבוד ממש לאט עד שאני דוחקת את עצמי לפינה מלחיצה בה לא נשאר לי הרבה זמן ואז אני מתחילה לתפקד - אין זמן להיות חולים.

ואתמול דווקא הייתי יעילה. אמנם לא ממש התקדמתי כי כל פעם שניסיתי להתקדם גיליתי שיש לי מלא דברים לתקן, אבל תיקנתי את כולם וסידרתי דברים, וכל התיקונים האלו היו אמורים לאפשר לי לנצל את היום כדי להשלים פערים בצורה מהירה יותר מבדרך כלל.

 

במקום, אני בוהה בתקרה, מנסה לשכנע את עצמי שהראש לא כואב לי, שאני תקנית לגמרי, ושזה שאפילו ביסקוויט אני לא יכולה להכניס לפה זו לא בעיה בכלל.

 

לא שיש לי ביסקוויט, או משהו לעשות איתו טוסט. או מרק צח. או אפילו אורז. אתם יודעים, דברים שאנשים שלא יכולים לאכול כי הם חולים צריכים שיהיו להם, אז אני הולכת לאזור אומץ ולהקים את עצמי לכיוון הסופר - דקה וחצי הליכה מכאן, כן? שמרגישה עכשיו כאילו זו שעה.

 

ואחרי זה אני אשכב במיטה עם הלאפטופ, אפסיק לקטר - על מי אני עובדת, אמשיך לקטר - ואעשה מה שמבוגרים אחראיים עושים כשאין להם ברירה, גם אם כל מה שהם רוצים לעשות זה לישון. ואחרי זה אני כמובן אתפלא למה תמיד לוקח לי שנה להחלים. כי את לא נחה, זה למה.

 

ואם כבר מדברים על שנה. השנה הייתי חולה יותר פעמים מאשר כל העשור האחרון ביחד. מהשותפה הרופאה, כך הבנתי, מסתמן שזו לא רק אני, אלא שמכל מיני סיבות באמת אנשים באיזור כאן היו הרבה יותר חולים השנה. לא שזה עוזר לי עכשיו, אבל מעניין איך הדברים האלו עובדים לפעמים.

 

הקיצר, אין פואנטה. אולי משהו כמו אני מסכנה וכואב לי ותרחמו עליי, אבל לא, אל תרחמו עליי, כי אני שונאת שמרחמים עליי. אני גם לא נורא החלטית היום, אבל זה לא קשור. רק משתמשת במרחב הזה כדי לנסות לגייס מוטיבציה להקים את עצמי לסופר ולהצליח - למרות הוירוס המעצבן הזה - לעשות משהו עם היום הזה. 

נכתב על ידי אנדרוניקי , 20/5/2014 21:30  
32 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים מעבר לים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לאנדרוניקי אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על אנדרוניקי ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)