ניקי על המים

בטח – אולי? – שמתם לב שהתאדיתי בשבוע האחרון. הדרך לגיהנום, כך אומרים, רצופה כוונות טובות. וכוונותי הטובות היו לפזר את הדדליינים שלי באופן מאוזן ושווה במהלך מאי ותחילת יוני. במקום זה דברים נדחו כאן, דברים לא עבדו שם, וכמובן שזה גרם לכך שכל הדדליינים שלי יישרו קו עם השבוע האחרון של מאי ותחילת יוני, כך שכבר שבוע אני מנסה לוודא שאעמוד בזמנים, ואחת התוצאות היא שפשוט אין לי עצבים לכתוב או לקרוא שום דבר שלא קשור לעבודה. אפילו את הספר שלי שמתי בצד ולא קראתי שבוע. ובסוף השבוע האחרון, שהיה סוף השבוע של ה Memorial Day (שהיה ביום שני ולפיכך נתן לכולם סוף שבוע ארוך), בזמן שכולם היו בברביקיו או בים או בטיול, אני עבדתי בשקט, וגם הרהרתי – לא בפעם הראשונה – בהבדלים בין מה שאנחנו קוראים לו יום הזכרון ומה שקורה כאן ביום הזכרון. אמנם יש מקומות בארצות הברית – בעיקר בבסיסים צבאיים, וגם במדינות הדרום שם יש תרבות חזקה של שירות צבאי – בהם מתייחסים ליום הזכרון בכבוד הראוי, אבל בשאר חלקי הארץ הגדולה הזו זה בעיקר שם נרדף לשופינג. אפילו אני חטאתי, כשחנות הספרים / וידאו המקומית שלי – שהיא מאד זולה גם בימים כתיקונם – הודיעה על 20 אחוז הנחה למשך כל הסופ"ש. אני מניחה שזה מאד קשור לכך שלהרבה מאד אנשים אין שום נגיעה אישית ליום הזה. אפילו לי, שלא גדלתי כאן, יש איזשהו קשר ליום הזה מכיוון שסבא שלי שירת בחיל הנחתים האמריקאי במלחמת העולם השנייה ויחד עם המנטליות הישראלית של משמעות יום הזכרון אז היום הזה כן משמעותי לי, אבל לרוב האנשים אפילו את זה אין.

וזה הזכיר לי שכבר כמה שבועות אני מתכוונת לכתוב פוסט (ואפילו הבטחתי לאליפל) על הבדלי תרבויות ועל הדברים שהיה לי הכי קשה להתרגל אליהם כשעברתי. זה לא יפתיע אף אחד לשמוע שיש הבדלים כאלו ושיש דברים שצריך להתרגל אליהם. אבל לא כולם השפיעו עליי באותה רמה. אז לקח לאנשים קצת זמן להתרגל לזה שאני אומרת מה שאני חושבת, בלי פילטרים, וקצת נעלבו ממני בהתחלה לפעמים, אבל כשהכירו אותי גילו שהיכולת שלי להגיד משהו מתוך רשעות היא מינוס ואז הפסיקו להעלב. בקטנה. אז לקח לי זמן להבין שכששואלים אותי מה שלומי לא באמת מצפים לתשובה, ויש דברים שעד היום לא התרגלתי אליהם, כמו למשל נהיגה. בארץ הייתי נוהגת כל הזמן, ופה אין לי מכונית – כי כשעובדים בבית, והחנייה סיוט בכל המפרץ הזה ויש תחבורה ציבורית טובה, למה צריך מכונית. אבל עדיין יוצא לי לנהוג פה ושם – וגם הייתי צריכה לעשות טסט כשעברתי לכאן כדי לקבל רשיון מקומי, וכישראלית אני גם עכשיו לא מסתדרת עם הקונספט בו אני צריכה להסתכל 200 מטר קדימה למעבר החצייה, ולחשוב על זה שאם יש מישהו שעכשיו הולך לו בשלווה על המדרכה, אז אולי כשאתקרב לאיזור מעבר החצייה הוא אולי יתחיל לתכנן לחצות את הכביש ולכן צריך לעצור. כהולכת רגל, לעומת זאת, דווקא התרגלתי לזה מהר מאד, ובביקור הראשון שלי בחזרה בארץ, אחרי שנה וחצי כאן, חטפתי הלם תרבות לכיוון ההפוך כשביום הראשון שלי בחזרה הורדתי רגל לכביש ומכוניות טסו מולי כאילו כלום. כאן כולם היו עוצרים ומחכים בשקט.

אבל דווקא כל הדברים האלו הם דברים קטנים. אלו שיגרמו לי להעיר משהו בפייסבוק על סטטוס של מישהו שכאן זה לא היה קורה, אולי, אבל שלא השאירו בי חותם מיוחד.

היו שלושה רגעים ספציפיים, כולם במהלך השנתיים הראשונות שלי כאן, שבאמת גרמו לי להרגיש את העוצמה של המעבר, ואת ההבדלים, וכמו יום הזכרון, עבר בכולם אותו חוט מקשר.

***

אני לא יודעת אם הזכרתי את זה כאן, למרות שהזכרתי את זה בתגובות. אני ירושלמית. ביליתי את רוב חיי בעיר על ציר מרכז העיר – בנייני האומה/תחנה מרכזית – צומת הגבעה הצרפתית, וכשלא הייתי בירושלים אז הייתי בנתניה. מה שאומר שהרבה מאד פעמים הייתי ליד פיגועים, או שמעתי יחסית מקרוב פצצות מתפוצצות. איך לא הייתי אף פעם בזירת פיגוע, אין לי שמץ, אבל יותר מפעם אחת הייתי במרחק של כמה מאות מטרים מפיגוע. למעשה, אני די בטוחה שמדובר במספר דו ספרתי. גם כשלא הייתי ממש קרובה, עדיין יכולתי לשמוע את הפיצוצים. שמעתי מספיק פיצוצים כדי להיות מסוגלת לתאר איך הם נשמעו – חלק נשמעו כמו אגרטל זכוכית גדול שהתנפץ על הרצפה, וחלק ונשמעו כאילו מישהו הפיל גוש מתכתי גדול על הכביש. מתישהו הסקתי שההבדלים בין הצלילים קשורים לסוג הפיגוע, אם כי לא בדקתי את זה אף פעם באופן מדעי. זה היה משהו כל כך רגיל, שכששמעת בום פשוט התחלת להסתכל על השעון ולספור. אם תוך תשעים שניות יש סירנות, אז זה היה פיגוע, לא סתם גלגל שהתפוצץ איפשהו. פעם, כשהלכתי ברגל באיזור צומת הגבעה הצרפתית, אוטובוס התפוצץ בערך 200 מטר מאחוריי, אבל מאחורי הסיבוב, כך שלא ראיתי כלום. אפילו לא קפצתי. המשכתי ללכת באופן רגוע יחסית בזמן שמולי התחילו לשעוט אמבולנסים. כשהייתי במרחק כמה רחובות מהפיגוע במלון פארק זה לא היה רעש הפיצוץ – שהרעיד את כל החלונות – שזכרתי אחר כך: לצליל כבר הייתי רגילה. מה שזכרתי היו דווקא ההליקופטרים שטסו בין הבניינים ושלחו אלומות אור אל הרחובות והגגות, בנסיון לאתר את הנהג, אם אני זוכרת נכון.

כשעברתי לכאן, זה היה בדיוק באמצע מלחמת לבנון. הרגשתי די נורא לעזוב בדיוק בתקופה הזו, ואני זוכרת שגרתי כאן בהוסטל וחיפשתי דירה, וכל בוקר הייתי מתחילה בלקרוא חדשות ולקרוא מה קרה בארץ באותו יום – כי בוקר כאן זה כבר ערב שם - ולראות אם אני מכירה מישהו מהשמות. בין חיפושי דירה לימי היכרות, גיבוש והכנה לתחילת התואר השני הייתי די עסוקה, אבל זה לא משהו שיכולתי להתעלם ממנו. גם אם הייתי מנסה, כל פעם ששמעו שאני מישראל, שאלו אותי אם ברחתי מהארץ בגלל המלחמה, והייתי צריכה להסביר שממש לא, קניתי את הכרטיס חודשים מראש והייתי צריכה להגיע לכאן בתאריך מסוים כדי שיהיה לי זמן להתארגן על מקום מגורים לפני שהלימודים מתחילים. בכל מקרה, בתקופה הזו, וגם בחודשים שבאו אחר כך, שאלות על ישראל והחיים בצל פיגועים היו משהו די נפוץ שהתרגלתי לספר עליו, אבל לא באמת הבנתי מה זה עשה לי ומה זה אומר לגור במקום שבו פיגוע כזה הוא משהו די שכיח, עד שיום אחד ישבתי בבית הקפה החביב עליי ליד המחלקה עם כמה חברים מהאוניברסיטה. בחוץ היתה משאית שפרקה מטען, אם כי לא שמתי לב אליה עד שאלו שפרקו אותה הפילו איזה ארגז גדול וכבד במיוחד על המדרכה בחוץ. זה היה כל כך קרוב, ונשמע כמו מה שזכרתי, שלרגע ממש קפצתי, החוורתי ולכמה שניות הפסקתי לנשום והלב שלי האיץ את קצב דפיקות הלב. נדרשו לי כמה שניות של נשימה עמוקה כדי להחזיר את זה למצב רגיל, ואז ראיתי שהחברים שלי יושבים ובוהים בי בהלם. גם אחרי כל הסיפורים שהם שמעו ממני, הם לא הבינו מה זה יכול לעשות לבן אדם, עד שהם ראו אותי – בדרך כלל עליזה, אופטימית וקופצנית – מגיבה ככה. באותו יום הבנתי שמספיק לגור בארץ הזו שלנו כדי לקבל תסמונת פוסט טראומטית, אבל שכל עוד אנחנו גרים שם אנחנו לא יכולים להרגיש אותה, כי אנחנו עדיין בתוך הטראומה.

עד היום, אגב, אני לא מסתדרת עם רעש של בומים. אפילו אחרי שמונה שנים כאן. לפני כמה שבועות התפוצץ למישהו גלגל בחוץ, והשותף שלי ראה אותי במטבח – אותו דבר. קפצתי, החוורתי, הפסקתי לנשום – ממש עניין של חמש שניות ובחזרה לנורמליות, אבל כנראה שיש דברים שאף פעם לא אצליח לתקן.

***

אבל עדיין, לא הבנתי כמה הנזק עמוק וכמה ההבדלים גדולים ביני לבין אנשים שחיו כאן כל חייהם עד כמה חודשים אחר כך. בבית הספר שלנו היה נהוג שכשמגיעים אורחים להרצות אצלנו אז מישהו מהסטודנטים מתנדב להיות הנהג של האורח. זה אפילו היה צ'ופר כזה – לבלות קצת זמן איכות עם מישהו מפורסם. יום אחד הגיע לכאן מישהו מאד מאד מפורסם, ואחד מהחבר'ה מהשנה שלי היה הנהג שלו. בדרך משדה התעופה לכאן הם נקלעו לתאונת דרכים, והאורח נהרג. החבר שלנו נפצע קל, אבל כמובן שהיה בהלם.

תוך כמה שעות צוותי תקשורת התחילו להגיע למחלקה, בה רוב האנשים היו משותקים מהלם גם כן, ולא הצליחו להתמודד עם מה שקרה בכלל. אפילו לא לתפקד. כולם היו פשוט שבורים לחלוטין. חוץ ממני. זה לא שלא כאבתי את הטרגדיה, אבל בכל זאת, תקף אותי איזשהו סוג של אדישות. לא יודעת אם אדישות זו המילה הנכונה, אבל לא יכולתי להרגיש את הטראומה באותה עוצמה של האחרים סביבי. השתדלתי לשתוק כדי לא להישמע נטולת אמפטיה, ורק הקשבתי לאחרים, והבנתי שזה בדיוק ההבדל בין מי שמעולם לא חווה טראומה באופן אישי לבין מי שחווה עוד אחת ועוד אחת ועוד אחת.

למחרת הושיבו את כולנו לשיחה קבוצתית עם פסיכולוגית, ובמעגל גדול עברו מאדם לאדם וכל אחד דיבר על התחושות שלו מאז היום הקודם. ישבתי שם ורק חששתי מהרגע בו יגיעו אליי ואצטרך להגיד משהו, ולא אוכל להישמע שבורה ומוכת הלם כמו כולם. כשתורי הגיע אמרתי שאני לא ממש רוצה לדבר, אבל הפסיכולוגית לא ויתרה לי בקלות. נשמתי עמוק, והחלטתי להיות כנה. התנצלתי מראש בפני מי שאולי אשמע לו לא רגישה, ואמרתי שמה שעבר לי בראש ב24 השעות האחרונות, אלו בעיקר רגשות קנאה. קנאה בזה שעד אותו רגע הם חוו כל כך מעט טראומות שהם היו מסוגלים להרגיש את מה שהם הרגישו בעצמה הזו. שרק באותו רגע הבנתי כמה קל היה לי להתרגל לחיות במקום שבו אני לא חיה באיום מתמיד – שזה משהו שאפילו לא חשבתי עליו בארץ מרוב שהייתי רגילה, אבל לעבור כל יום בצומת הגבעה הצרפתית באמת היה איום מתמיד – ושבזמן שהם נשברים כי הם מעולם לא חוו כלום, אצלי התחושות מגיעות מזה שהתרגלתי לחיים השקטים האלו, ואני לא רוצה לחזור למקום ההוא, של להרגיש בו את הפחדים והטראומות שוב. או משהו כזה – אני כבר לא זוכרת בדיוק מה אמרתי, אבל אני כן זוכרת שבשלושים השניות האחרונות הקול שלי התחיל להיסדק מבכי, ושדקה אחר כך כל החדר התחיל לבכות.

אף אחד לא כעס עליי, ואף אחד לא התעצבן שאני דוחפת את ישראל והפיגועים לתוך תאונת דרכים כי מה הקשר. אני חושבת שגם אני וגם הם הבנו באותו יום איך החוויות האישיות של כל אחד והסביבה ממנה הוא הגיע משליכות על מה שאנחנו חווים אחר כך.

אחרי שכולם התפזרו, הפסיכולוגית תפסה אותי לשיחה קצרה בצד. היא שאלה אותי אם אני יודעת שאני סובלת מקצת תסמונת פוסט טראומטית. לא הרבה, אבל שזה שם. אמרתי לה שכבר ניחשתי את זה.

***

לפעמים הבדלי התרבויות האלו עובדים גם לכיוון ההפוך.

במהלך השנה השנייה שלי בתואר נשלחתי לראיין לאיזה תרגיל סטודנטים מתכנית ה ROTC - Reserve Officers' Training Corps – בקיצור, זו תכנית שמכשירה קצינים לצבא האמריקאי, בה המשתתפים גם לומדים לתואר הראשון ובמקביל גם מתאמנים ועוברים מסלול טירונות (אם כי יש לא מעט בתכנית שכבר שירתו בצבא קודם) ומסלול לקצונה, ובסוף הלימודים משתלבים כקצינים בכל קשת המערך הצבאי האמריקאי. למעשה כמעט חצי מהקצינים בצבא האמריקאי מגיעים דרך התכנית הזו. אז ככה יצא שלא מעט פעמים עברתי ליד סטודנטים במדי צבא, מה שכמובן מאד סקרן אותי, ולכן כשהיתה לי את ההזדמנות לעבוד איתם בתרגיל הזה, קפצתי עליה. תמיד ידעתי שאיזור סן פרנסיסקו וברקלי הוא מאד אנטי מיליטנטי – קונספט אותו אנשים כאן בטעות מבלבלים עם אנטי מלחמה, אבל לא הבנתי עד כמה עד שהלכתי לדבר עם הסטודנטים האלו.

הגעתי לבקר במרכז האימונים שלהם וראיתי אותם מתאמנים, ובערב אחרי שהם סיימו ישבתי לדבר איתם. לא אמרתי להם שאני ישראלית, והם ממש לא שיתפו פעולה. אמרו מעט ככל האפשר, לא היו מאד נחמדים אליי ובעיקר הציבו סביבם חומות הגנה ושתיקה. תהיתי ביני לבין עצמי אם זה משהו שקשור לצבא או משהו שקשור לאיזור בו הם נמצאים, והחלטתי לערוך ניסוי קטן. לתוך השאלה הבאה זרקתי משהו שהבהיר להם שאני ישראלית.

תוך שנייה, הכל התהפך. הם חייכו אליי ואחד מהם אמר לי, אה, את ישראלית, אז את בטוח מבינה. מאותו רגע הם נפתחו, התחילו לדבר ולספר. סיפרו לי איך לפעמים כשהם הולכים פה ברחוב עם מדים אז אנשים עוברים לצד השני של הרחוב, רק כדי לא ללכת לידם. אחד מהם סיפר לי שכשהוא שירת בעירק וחזר לסן פרנסיסקו, אז המטוס שלהם עצר בדרך בטקסס. הם ראו איך כל החיילים שירדו שם התקבלו בטקס גדול, ואיך כשהוא עבר בשדה התעופה עם הקיטבגים כל הזמן התנדבו לעזור לו. כשהוא הגיע לסן פרנסיסקו, אף אחד לא ניגש אליו, אף אחד לא דיבר איתו. סיפרתי להם איך מתייחסים בארץ לאנשים שלא שירתו בצבא. סיפרתי להם על הנחות חיילים ועל נסיעה בתחבורה ציבורית עם תעודת חוגר וכל הדברים האלו שנראים לנו כל כך נורמלים, והם ישבו מולי בעיניים פעורות וקינאו בי, שזכיתי לעשות מה שהם עושים עכשיו אבל בלי להרגיש יוצאת דופן. ידעתי שבסופו של דבר, כשיסיימו את התואר וישתלבו בצבא הם גם ימצאו את המקום שלהם, ובחיים של בסיס צבאי אמריקאי הם ירגישו לגמרי חלק מהמערכת ומהחברה, אבל זו היתה חוויה מרתקת מבחינתי להבין שחלק מהדברים שהרגישו לי כמו הבדלי תרבויות כל כך גדולים בין המדינות הרגישו אותו דבר גם לאנשים שגדלו כאן, בסן פרנסיסקו, אבל בחרו מסלול מסוים בחיים. 

ואצלם, בניגוד אלינו, זו בחירה. לא תמיד מסיבות ערכיות דווקא, עבור חלק זו בחירה במסלול מסוים של קריירה, אפשרות ללמוד ולהיות ממומנים על ידי הצבא או אפילו לצאת מחיים שבהם אין יותר מדי אפשרות להתקדם, אבל זו עדיין בחירה. אחרי שפגשתי אותם תהיתי אם לנו היתה את אפשרות הבחירה, האם הייתי בוחרת לעשות את זה. הייתי רוצה להגיד שכן - הרי אני אותה בחורה שבכיתה ז' כבר בחרה מקצועות מסוימים כדי להגיע למה שרציתי לעשות בצבא - אבל אם אני באמת כנה עם עצמי, אני די בטוחה שאם זו לא היתה חובה אז זה כנראה לא היה עובר לי בראש, ולא משנה לכמה תנועות נוער ערכיות הלכתי. באיזשהו מקום, זה גרם לי להעריך אותם יותר. אפילו חיפשתי מקום להתנדב בו אחר כך, משהו כמו הדודות של האגודה למען החייל. לא עשיתי את זה בסוף - העדר כרוני של זמן פנוי והמקומות האלו לא הכי נגישים בעולם, אבל זה עדיין משהו שעובר לי בראש, אפילו שזה לא ממש הצבא שלי (ואולי כן? הרי אני גם אמריקאית. אבל צבא של מדינה שגדלתי בה ושירתתי בו תמיד ירגיש יותר שלי). עניין של תרבות. 

לפני שבוע בערך השותפה שלי דפקה לי על הדלת. היא יידעה אותי שלבעלה - להנ"ל שותף מספר 2 - יש שפעת או משהו דומה ושכדאי להתמגן. היא גם נתנה לי לקחת משהו מונע, בכל זאת. רופאה. אבל מכיוון שהיא גם צריכה ללכת לעבודה מדי פעם, היא השאירה את הבחור לנוח בבית, וכמו שדודה שלי אומרת, גברים חולים בבית זה מסוכן.

כך שלמרות כל המאמצים, היא נעשתה חולה יומיים אחר כך, ואתמול דניאל - השותף השלישי - קרס גם הוא. איכשהו, אני נותרתי עומדת. 

לא להרבה זמן.

במהלך היום אתמול כבר התחלתי להרגיש מחורבן. התעלמתי. יש עבודה לעשות, ובגלל שהייתי אני באופן הקלאסי ביותר האפשרי לאחרונה - כלומר, לעבוד ממש לאט עד שאני דוחקת את עצמי לפינה מלחיצה בה לא נשאר לי הרבה זמן ואז אני מתחילה לתפקד - אין זמן להיות חולים.

ואתמול דווקא הייתי יעילה. אמנם לא ממש התקדמתי כי כל פעם שניסיתי להתקדם גיליתי שיש לי מלא דברים לתקן, אבל תיקנתי את כולם וסידרתי דברים, וכל התיקונים האלו היו אמורים לאפשר לי לנצל את היום כדי להשלים פערים בצורה מהירה יותר מבדרך כלל.

במקום, אני בוהה בתקרה, מנסה לשכנע את עצמי שהראש לא כואב לי, שאני תקנית לגמרי, ושזה שאפילו ביסקוויט אני לא יכולה להכניס לפה זו לא בעיה בכלל.

לא שיש לי ביסקוויט, או משהו לעשות איתו טוסט. או מרק צח. או אפילו אורז. אתם יודעים, דברים שאנשים שלא יכולים לאכול כי הם חולים צריכים שיהיו להם, אז אני הולכת לאזור אומץ ולהקים את עצמי לכיוון הסופר - דקה וחצי הליכה מכאן, כן? שמרגישה עכשיו כאילו זו שעה.

ואחרי זה אני אשכב במיטה עם הלאפטופ, אפסיק לקטר - על מי אני עובדת, אמשיך לקטר - ואעשה מה שמבוגרים אחראיים עושים כשאין להם ברירה, גם אם כל מה שהם רוצים לעשות זה לישון. ואחרי זה אני כמובן אתפלא למה תמיד לוקח לי שנה להחלים. כי את לא נחה, זה למה.

ואם כבר מדברים על שנה. השנה הייתי חולה יותר פעמים מאשר כל העשור האחרון ביחד. מהשותפה הרופאה, כך הבנתי, מסתמן שזו לא רק אני, אלא שמכל מיני סיבות באמת אנשים באיזור כאן היו הרבה יותר חולים השנה. לא שזה עוזר לי עכשיו, אבל מעניין איך הדברים האלו עובדים לפעמים.

הקיצר, אין פואנטה. אולי משהו כמו אני מסכנה וכואב לי ותרחמו עליי, אבל לא, אל תרחמו עליי, כי אני שונאת שמרחמים עליי. אני גם לא נורא החלטית היום, אבל זה לא קשור. רק משתמשת במרחב הזה כדי לנסות לגייס מוטיבציה להקים את עצמי לסופר ולהצליח - למרות הוירוס המעצבן הזה - לעשות משהו עם היום הזה. 

מתה על כדורסל. מכורה. חולה. 

לא אוהדת מכבי תל אביב. ההפך.

לא שמחתי אתמול בכלל, אפילו די התבאסתי.

נאלצתי לבלות בערך חצי יום בלהסביר לאנשים בפייסבוק שמכבי תל אביב וישראל זה ממש לא אותו דבר, ושמועדון מקצועני שפועל עבור רווח כספי ונבחרת לאומית אלו דברים שונים לגמרי. נאלצתי לשמוע שוב ושוב ושוב ל"למה את לא מפרגנת! הישג ישראלי!"

ניסיתי להסביר - ואני באמת אמורה לדעת כבר שזה חסר טעם - שעוד לא נולד אוהד ליברפול שיעודד את מנצ'סטר בליגת האלופות, ושלא תמצאו אוהד ברצלונה אחד שעודד את ריאל מדריד אתמול כי הם ספרדים. אבל לשווא. 

לא יודעת למה טרחתי בכלל. מי שבאמת אוהב ספורט יבין למה לא הייתי בעד מכבי ולמה לעולם לא אהיה. מי שלא אוהד ספורט בחייו היומיומיים כנראה לא מסוגל להבין, ובכל זאת מטרידה אותי הגישה הזו, שכל דבר שמסומן עליו משהו שקשור לישראל - והקשר של מכבי תל אביב לישראל חלקי מאד - הוא אוטומטית סיבה לגאווה לאומית שכל אחד שלא מתייצב מאחוריו, ואפילו יותר גרוע, באופן אקטיבי חש רגשות שליליים כלפיו אוטומטית הופך לאויב המדינה, או לסתם בן אדם איום ונורא. 

אז כן, לא שמחתי שמכבי ניצחה. לא הרגשתי שנרשם הישג ישראלי נהדר. מכבי תל אביב לא מייצגת אותי ולא מייצגת שום דבר שקשור אליי, ותמיד תמיד תמיד, לא משנה באיזו סיטואציה, אעדיף שהקבוצה שמשחקת מול מכבי תנצח. 

אז זהו, הנה. אני בן אדם איום, נורא, לא מפרגן, בוגד במולדת.

(מתוך: "אנדרוניקי: האוטוביוגרפיה, או: הבחורה שרצחה את ארלוזורוב"). 

אני אמורה לעבוד עכשיו, או באופן כללי לעשות משהו פרודוקטיבי. בכל זאת, יום חמישי, תשע וחצי בבוקר, תחילת יום עבודה, אבל מאתמול אני חושבת על הפוסט של אמובטלת מברלין שהעלה בי נשכחות. כאלו שבאמת הייתי מעדיפה לשכוח. 

***

כשגדלתי ידעתי על עצמי כמה דברים חשובים. אני אף פעם לא מצליחה לרכוש חברים. אני לא מסוגלת להתרכז בכלום. אני מדברת הרבה, מציקה, לא יודעת מתי להפסיק, לא יודעת מה להגיד, נורא רוצה שיאהבו אותי אבל לא יודעת איך. לא ידעתי אז שהרשימה הזו נבעה מרובה מזה שהיתה - ועודנה יש לי - הפרעת קשב והיפראקטיביות ברמה חמורה למדי, כי כשגדלתי הפרעת קשב היתה משהו שרק לבנים מפריעים יש, ולא לבנות שיושבות בשורה האחורית (אם הן טורחות להגיע לשיעור בכלל), מקשקשות במחברת ובוהות בחלל.

למדתי בבית ספר נחשב למדי שדרש יכולות גבוהות כדי להתקבל אליו, אבל מכיוון שסבלתי מנטייה קשה לא להגיע לשיעורים (וכשכן הגעתי בלאו הכי לא הצלחתי לספוג כלום) ולא להכין שיעורי בית, הציונים שלי באופן קבוע היו מהנמוכים בכיתה ובשכבה. התרגלתי לזה. התרגלתי לא להיות הכי טובה, התרגלתי שכמה שאני לא מנסה אני לא מצליחה. התרגלתי לזה שאין לי חברים ושמציקים לי הרבה. התרגלתי להרבה דברים.

כשהגעתי לצבא הוצבתי ביחידה שרציתי לשרת בה, אבל הרקורד הלא מדהים שלי הוביל לשיבוץ, איך לומר, לא משהו, שממש לא ניצל את יכולותיי. אני יודעת שזה לא משהו חדש בצבא, אבל עדיין. אז גם הבנתי שחייתי בבועה, והאנשים שהייתי איתם בקורס היו סוג שונה של אנשים לחלוטין מכל מה שהכרתי עד אותו יום. וגם איתם לא הסתדרתי. זה היה קצת אירוני, כי דווקא לראשונה יצרתי קשרי חברות מאד טובים עם אנשים מקורסים אחרים - אם רק היו משבצים אותי איתם במקום - אבל הקורס שלי התגבש לו בלעדיי ואני נשארתי בחוץ. זה גם נעשה גרוע יותר באיזשהו שלב פשוט כי אני כבר כל כך נזהרתי לא להתערב ולא לדרוך לאף אחד על האצבעות. אני זוכרת שפעם השותפות לחדר התעצבנו עליי שכשמגיע הזמן לנקות את החדר במשותף אני שואלת מה אני צריכה לעשות במקום לתפוס דלי עם ספונג'ה, אבל עד כדי כך הרגשתי שכל פעולה שאני עושה היא לא בסדר או תתערב בדינמיקה של האחרות, שלא היה לי בטחון לעשות משהו בלי לשאול. 

אחת השותפות במיוחד אהבה למרר לי את החיים. אלו היו דברים קטנים, שעל רובם לא ידעתי עד הרבה יותר מאוחר בשירות כשמישהי אחרת מהבסיס אמרה לי שאני דווקא בסדר, ולא כל הדברים שההיא סיפרה עליי. אבל היו גם דברים אחרים, כמו זה שהיא תמיד ירדה עליי, אף פעם לא אמרה לי שום דבר נחמד, תמיד צחקה עליי. פעם אחת כשהייתי חולה עם חום ושכבתי במיטה - העליונה מתוך קומותיים - היא נכנסה לחדר. שאלה אם אני צריכה משהו, שאלתי אם היא יכולה להעביר לי את האוכל שהיה על הארונית בכניסה. היא אמרה לא, ויצאה.

וגם הייתי חולה כל הזמן. מהרגע שהגעתי לבסיס, התחלתי להשתעל, וזה לא עבר. רק נעשה גרוע יותר. השתעלתי כל כמה דקות, שיעול יבש, חונק. פעם בעשרים דקות או חצי שעה הייתי חוטפת התקף שיעול שהיה גורם לי להיחנק. זו היתה חוויה חוזרת ואחת המבהילות שחוויתי - כל פעם שזה קרה הייתי בטוחה שזהו, הפעם אני לא חוזרת לנשום. 

הרופא בבסיס החליט שזה פסיכוסומטי, כי כולם ידעו שאני לא מסתדרת עם הקורס, וסירב להפנות אותי לבדיקה. אז נשארתי בבסיס.

הפסקתי לישון, כי קלטתי שמשהו בחדר גורם לי לשיעולים האלו, וגם ככה לא הצלחתי לנשום בשכיבה, ולנסות לישון בישיבה כשהראש מונח על מגדל של כריות ושמיכות מקופלות לא הלך. במקום זה פיטרלתי בלילות עם השומרים וזכיתי לכינוי "ניקי לכי לישון כבר". חצות עד שש כל לילה, במשך שבוע, מקלחת, ארוחת בוקר, ובחזרה לקורס. לא יפתיע אף אחד לשמוע שזה מאד הפריע לתפקוד שלי, אבל נחשבתי מאד "חכמה" ומפקדי הקורס החזיקו ממני מספיק כדי לנסות לעזור לי עד כמה שאפשר, שגם את זה כמובן החברים לקורס לא ממש העריכו.

בסוף שבוע אחד בו הייתי בבית, התחלתי להיחנק עד שהכחלתי. ההורים לקחו אותי לחדר מיון. ביום ראשון, כשהתייצבתי אצל רופא הבסיס לביקורת, הוא שאל, למה הלכת לחדר מיון? למה לא פשוט התקשרת אליי?

הייתי כחולה!!!

כמה שבועות אחר כך, הייתי אמורה להישאר שבת. מתישהו במהלך משמרת הרגשתי לא כל כך טוב. לא איום, אבל לא לגמרי בסדר. התלבטתי אם להגיד משהו, כי גם ככה אני עושה צרות כל הזמן, וכולה קצת כאב ראש, אבל בסוף אמרתי. המפקדת באותה משמרת שלחה אותי לנוח לשעה. כשהייתי בחדר התקשרתי לאבא. הוא אמר שנמאס לו והוא בא לקחת אותי לקצין העיר. מכיוון שבסופ"ש לא היה רופא בבסיס, המפקדים לא ממש התווכחו איתו - אף אחד לא רצה לקחת אחריות. אז הלכנו. וכשהגענו למרפאה התברר שהיה לי 41 חום, ובדיקות הדם שלי יצאו לא לגמרי הגיוניות. הם שלחו אותי הביתה עם הרבה תרופות לסוף השבוע ואמרו לי לחזור ביום ראשון לבדיקות נוספות. כשחזרתי ביום ראשון היה כל כך מעט שיפור שהם אשפזו אותי שם לשבוע, עם המון תרופות ואינהלציות שש או שבע פעמים ביום. רק בדיעבד אני מבינה כמה מצבי הבריאותי היה רע. אז סתם הרגשתי שאני מקטרת ומתלוננת ושאני צריכה פשוט לבלוע את זה ולהמשיך. לחשוב שעל 41 חום חשבתי שאני סתם מרגישה טיפה לא טוב, אבל הייתי חולה כבר כל כך הרבה זמן שפשוט לא הרגשתי את המצב הבריאותי שלי מדרדר.

במהלך האשפוז סוף סוף הפנו אותי לבדיקה אצל רופא מומחה. המסקנה היתה שיש לי אלרגיה די פשוטה לאיזשהו סוג של אבק, אבל זה מה שקורה כשמזניחים טיפול רפואי - או במקרה שלי לא נותנים לי לטפל בעצמי למרות שביקשתי, כי זה "פסיכוסומטי". למה לא התלוננתי על הרופא ההוא, אין לי מושג, אבל רק רציתי לשים את זה מאחוריי ולהמשיך הלאה. קיבלתי פטור מלינה בבסיס, ולמזלי זה היה בסיס קרוב מספיק הביתה כדי שזה יהיה נוח. זה כמובן הרחיק אותי אפילו יותר מכל האחרים שנותרו בבסיס סגור וממש לא אפשר לי להתחבר חברתית עם אף אחד, אבל מצד שני לא ממש הייתי צריכה לסבול אותם מעבר לזמן העבודה. 

עם כל המחלה במהלך הקורס והעיכובים, הייתי בפיגור מטורף, וכמובן שלא עברתי את מבחני ההסמכה לקורס. אז זרקו אותי למחלקה הכי גרועה בבסיס, שמיצתה אפס אחוז מהיכולת שלי, ויותר גרוע, לא התאימה לי או לבעיות שנוצרות מהפרעת הקשב, שהנה חזרתי אליה. תמיד כשקשה לי להתרכז, אני לוקחת נייר ומקשקשת עליו. יש משהו בעשיית שני דברים בו זמנית שתמיד עוזר למופרעי קשב להתרכז, די ידוע. המפקדים שלי, שני רס"רים, לא ראו את זה ככה, וכל פעם שהם ראו אותי מקשקשת, הם באו להתנפל עליי ולצעוק שאני לא מתרכזת בעבודה. ניסיתי להסביר להם שזה עוזר לי, אבל לשווא, הם הכריחו אותי להפסיק, מה שכמובן עשה אותי יותר גרועה. מכיוון שמדינת ישראל לא באמת היתה יכולה להרשות לעצמה שאעשה עבודה גרועה יותר, התחלתי לקשקש בהיחבא. המפקדים הטילו על מפקדי המשמרות לרגל אחריי ולוודא שלא אעשה את זה, ומתישהו פצחו בתחביב החדש שלהם - לקחת את ניקי לחדר אטום לרעש ולומר לה איזה אפס היא.

יש מבחר ציטוטים שאני זוכרת מהשיחות האלו.

"את גורמת לנו לחלל שבת כי בסוף השבוע במקום לשמור שבת אנחנו חושבים מה נעשה איתך."

"בבסיס הקודם שפיקדתי בו היו חיות אדם ואף אחד מהם לא היה גרוע כמוך."

"את אפס בכל מה שאת עושה."

כל הכבוד לצה"ל, מה?

הם איימו עליי בערך פעם בשבוע שיזרקו אותי מהבסיס, וזה הפחיד אותי, כי למרות הכל, ולמרות התפקיד הגרוע, כן שירתתי ביחידה שבה תמיד רציתי לשרת, ולא רציתי להתחיל מהתחלה, שאלוהים יודע איפה אני אפול. עבדתי קשה כדי להגיע דווקא ליחידה הזו. היו להם גם כל מיני הברקות קטנות. כשמישהי במהלך משמרת פעם אמרה איזה משהו, אני כבר לא זוכרת מה, הם התחילו לצרוח. היא ענתה משהו, והתגובה שלהם היתה, "אוי, סליחה, חשבנו שאת ניקי". 

הם איימו עליי במשפט צבאי. כשהם העלו אותי לשיחה עם מפקד הבסיס, ניסיתי לספר לו, אבל הוא לא האמין לי. הוא אמר שאם הם לא מעריכים אותי אז כנראה שיש להם סיבות טובות ושאם שאני מגיעה אליו עוד פעם, הוא יעלה אותי למשפט.

קצינת הת"ש ידעה, אבל הכרחתי אותה לא להגיד כלום. היו גם שני קצינים אחרים בבסיס שידעו, וגם מהם ביקשתי לא לספר, אבל לפחות הם היו שם בשבילי כשרציתי לדבר ולחלוק. 

יום חמישי אחד, הכל התפוצץ. עשיתי איזו טעות קטנה במהלך משמרת, משהו שקורה מדי פעם. הנוהל הוא שמפקד המשמרת ניגש אלייך ומעיר, וזה נשאר ביניכם. לא אצלי, כמובן. מפקד המשמרת הלך לשני המפקדים, והם, מול כל המחלקה, התפוצצו. זה הסוף שלי, הם אמרו. ביום ראשון את עולה למשפט צבאי ועפה מכאן. נשבר לנו ממך.  

לא נשארתי במשמרת. יצאתי החוצה, בוכה, ונתקלתי באחד הקצינים, וסיפרתי לו הכל. 

למחרת הגעתי למשמרת שלי כרגיל - יום שישי, אז המפקדים לא שם, רק מי שנשאר שבת ואני שתמיד עשיתי חצי משמרת ביום שישי. מפקד המשמרת, שהיה מהטובים, נקרא לזה ככה, סידר את המשמרת ככה שלא אצטרך לעשות כלום, מה שהיה טוב כי גם ככה ממש לא יכולתי להתרכז. הלכתי להסתובב בחוץ ונתקלתי בקצין השני. כשסיפרתי לו מה קרה, הוא בהה בי לחצי דקה, ואמר, את יודעת מה? יש לי רעיון, אבל אל תפתחי ציפיות. הסתובב ורץ משם.

טוב.

ביום ראשון הגעתי מבוהלת עד אימה לבסיס, אבל אף אחד לא דיבר איתי. ובאופן מחשיד משהו, המפקדים היו ממש ממש נחמדים אליי. ביום שלישי, הם קראו לי לשיחה, והציעו לי עסקה בה אני נשארת בבסיס ונשארת במחלקה, אבל אופי העבודה שלי משתנה, ומספר השעות בתפקיד שבו קשה לי להתרכז יותר יופחת ובמקום זה אתמקד בעיקר במשהו אחר שהוא באופן רשמי לא חלק מהתפקיד אבל היה ברור לכולם שאני אהיה יותר טובה בו וזה באמת היה יכול להיות ניצול טוב יותר של יכולותיי.

אבל אחרי שביליתי סוף שבוע שלם בהכנה נפשית לזה שעוד דקה אני עפה מהבסיס, גיליתי שאני דווקא די מצפה ללא להיות איתם באותה מחלקה. אז אמרתי להם, בעדינות, שימותו. הם אמרו, אבל יעיפו אותך מהבסיס. אמרתי בסדר, לא איכפת לי.

כמה ימים אחר כך הגעתי שוב אל מפקד הבסיס. דפקתי נאום קורע לב על איך כשהתגייסתי היה לי כל כך חשוב להגיע ליחידה הזו כי באמת רציתי לתרום וחשבתי ששם אוכל לתרום הכי הרבה, ושאני רק רוצה שיתנו לי לעשות את זה. 

כבן אדם שאיים עליי שבפעם הבאה שאגיע אליו הוא יעלה אותי למשפט ויזרוק אותי מכל המדרגות, גם הוא היה נחמד אליי באופן מחשיד.

במשך שבוע מפקדי המשמרות המשיכו לשבץ אותי אבל לדאוג שאני לא אעשה כלום - מתוך נחמדות אליי, לא מתוך פקודה מלמעלה, ואני הסתובבתי בחוסר מעש ובלי שאף אחד יגיד לי כלום, עד שקראו לי שוב לשיחה.

קיבלתי שיבוץ חדש. תפקיד חדש שנוצר במיוחד בשבילי במחלקה הכי טובה בבסיס - זו שרציתי לשרת בה מלכתחילה. אמנם לא אעשה את מה שהם עושים, כי לא קיבלתי הכשרה, אבל לפחות אעשה משהו שבאמת נותן לי לתרום, כמו שרציתי.

מכל הרגעים שעברתי בחיי, זה מה שאני זוכרת. הרגע בו הפסקתי לפחד ועמדתי על שלי וקיבלתי את מה שרציתי.

***

בסופו של דבר, במחלקה החדשה, גם התחלתי לעשות את התפקיד שתמיד רציתי לעשות, למרות שלא עברתי את ההכשרה. גם הייתי טובה בזה. אמנם תמיד אחד הקצינים היה צריך לבדוק את מה שעשיתי, אבל אף פעם לא היה צריך לתקן אצלי כלום.

המשכתי לראות את המפקדים פה ושם, אבל עכשיו הייתי הרבה מעליהם בשרשרת המזון.

מתישהו גם השלמתי את החורים בסיפור, של מה שלא ידעתי. על איך באותו יום חמישי, אחרי שברחתי מהמחלקה ונתקלתי בקצין ההוא, הוא נכנס למחלקה ונתן לשני הרס"רים שטיפה, ולאחר מכן התייצב אצל מפקד הבסיס וסיפר לו הכל. איך קצינת הת"ש הצטרפה וגיבתה את כל הסיפור, ואיך יותר מאוחר הקצין השלישי עם הרעיון הגיע, חיזק את הסיפור גם, ואמר שהוא יודע מה לעשות איתי.

חברתית, המצב לא השתפר הרבה, כי בכל זאת, נכנסתי למחלקה שכבר עבדה ביחד הרבה זמן, אבל לפחות כולם היו נחמדים אליי. וכשהגיע דור צעיר למחלקה, שלא ידעו מה הסיפור שלי, איתם כבר הסתדרתי ממש טוב. 

כל שישי בבוקר, כשהגעתי לבסיס, הבאתי איתי שק של עיתונים, לחמניות ושוקו לחבר'ה שנשארו שבת, והיה כיף לראות את כולם מחכים לי. הרבה פעמים כשהגעתי לבסיס בבוקר חיכו לי אנשים גם בלי קשר ללחמניות, כי איכשהו יצא שמתפקיד אחד עברתי לעשות שלושה תפקידים שונים והיו הרבה אנשים שסמכו עליי והזדקקו לעזרתי. 

כשהגיע סוף השירות שלי, חתמתי עוד חצי שנה קבע, שיהיה. אם מישהו היה מספר לי שנה קודם לכן שלא אברח בצרחות בשנייה שבה השירות הסדיר שלי יסתיים, לא הייתי מאמינה לו.

כמו אצל הרבה אחרים, בסופו של דבר, השירות הצבאי שלי היה חוויה מכוננת, בה למדתי הרבה על העולם, על הרע ועל אנשים טובים באמצע הדרך, ולמדתי הרבה על עצמי. 

התחלתי אז להגשים חלומות שלי ולהתחיל לעבוד על אחרים, כי התחלתי באמת להאמין בעצמי.

זו לא היתה התקופה הרעה האחרונה בחיים שלי - הבלוג הקודם, שהתחלתי לכתוב לא יותר מדי זמן אחרי הצבא, תיעד תקופה רעה אחרת שגם בה הייתי צריכה להילחם וללמוד הרבה, אבל השנתיים ההן בצבא היו הניצנים של לגלות מי אני באמת, מתחת לפחדים ולחוסר הבטחון, והבדידות. 

לפעמים אני חושבת שהייתי רוצה שיהיה לי שירות צבאי משעמם, בלי כל הזכרונות האלו. אבל בלעדיהם, איפה הייתי היום?