כל לילה

יסמין, באביב נעוריה,

באה אל האלוף.

פוקדת לו: "תתפשט"

ו-"שב זקוף".

אחר כך, היא קושרת את עיניו

מחברת כף לכף באזיק של זהב.

   ואז רוכבת

       בשקט

         שלולת אהבה.

             גומרת - רק מעומק הסבל.

שכן הטנק טנק מרכבה.

מתנשף האלוף, כוכבו דרוך,

"יא יסמין, יא עזיזה"

אוסקוט! סטירה מצלצלת ללחיו נהדפת - אוךךך

 הדם מתערבל במלח רוח הבריזה.

אז האלוף שוקט ודומע, ויתרכזה,

לזיין, לא לגמור בשום חור

הוזה מבעד לכתפה, דרומית לפנטהאוזה

איך מדמדמת באור

אנורקטית, קוטעה ע'זה.