לחיות כמו ציפור.

הקלות בה היא מתעופפת אל המרומים, מביטה אל היצורים האנושיים במבט מרומם, ויש האומרים כי גם סנוב במעט. הרי זה נכון, היא גדולה, חופשייה לעשות כל העולה על רוחה, ומביטה בנו הולכים וקטנים ככל שהיא מטיבה לעלות בגובהה.

החופשיות שרבים היו מסוגלים למות למענה, על מנת לחוות ולו מעט ממנה. המתח מתגבר והלחץ משתלט, וכך הציפור שבתוכינו מצטמקת ונכלאת אל תוך הרשע השחור, שאנו לצערנו, בונים בעצמנו.

התחושה, האנדרלין הזורם בדם, הלחץ באוזניים, הראש המסתחרר, החושים המתערפלים. כל אלו יוצרים הרמוניה נפלאה של אושר שזורם אל העורקים. אושר, שלא מרבה לחון בקירבנו לעיתים קרובות. אושר, מספר רגעים שחולפים במהירות הבזק, אך מותירים את טעמם הלוואי, שלא מרפה מאיתנו לחפש עוד.

ובעולם שלנו, בעולם שבו הדברים הטובים מאיטים להגיע, בכל עלייה משמחת, יש גם את הנפילה הכואבת. במילים אחרות, את ההתרסקות.

לנחות על הקרקע, לחוש בעצמותייך הכואבות, בראשך הממאן להגיב, במערכת העצבים שמתקשה להעביר את הפקודות לשאר חלקי הגוף.

להרגיש את התיסכול, לפרוץ את הבכי, את הצווחות המבקשות לברוח ממיתרי גרונך. להרגיש כיצד תחושת הhigh מתפוגגת, בעודך שוקע באובדן חושים, לא במובן הטוב של הכוונה.

כל החופשיות שעליה חלמת, נכלאת אל תוך הכלוב הישן, שאתה כבר רגיל אליו, כי הרי אתה מכיר אותו כל כך טוב. הוא בתוכך. ולמרות זאת, עדיין קשה לך למצוא את המפתח לתעלומה,וכיצד הבעיה תבוא לשלמותה.

אתה נופל חזק ומבין שהכל כבר לא כאן.

-

השתכרתי היום לראשונה בחיי הקצרים.

היה לבן דודי בית ריק, ואני זינקתי על המציאה והזמנתי בערך את כל הנערים והנערות בנהריה ובאיזור. זה דרש ממני הרבה אנרגיות ומאמץ, כי במהלך היום הייתי עסוקה בלעבור מבית לבית ולהביא כסף לשתייה המשכרת, שאת כולנו תשחרר. ואת חלקנו,אולי, תפרק.

היה לי כיף. הראש התערפל ועם זאת הסתחרר, הרגשתי בתחושה הממסטלת שמרפה את כל הלחצים ומשחררת אותך מתוך החבלים הכובלים אותך.

הכרתי ילדים חדשים, אבל האחד שבאמת רציתי להקדיש לו את האנדרלין השופע הזה, לא התייחס לקיומי כל כך. אבל זה בסדר. הכל בסדר.

הרוב היו מסטולים, וכתוצאה מכך הותירו את הבית מטונף, מלוכלך, מצחין מניחוח הבירות, ואת הכלבה מרוחה באודם.

נכנסתי להיסטריה כמובן, וצווחתי על כולם שיפנו את מקומם ויעופו מהבית. אפילו בכיתי כי הכלבה נעלמה. צווחתי ובכיתי בקולי קולות שאני חושבת שהערתי את כל השכונה. כל המחשבות התבטאו בקולי ואמרתי הרבה שטויות. הרבה.

אבל בסך הכל היה כיף

ואני בכלל לא מתחרטת על זה

והייתי עושה את זה שוב אפילו!

אבל כרגע יש לי כל כך הרבה לנקות ולצחצח, כי המשפחה הולכת להרוג אותי. ממש ככה

אבל לא באמת אכפת לי

חיים רק פעם אחת,לא?