דמיין לך, אותך, מהלך במרכזו של רחוב סואן, כאשר מעלך תמרות עשן המזהמות את האטמוספירה, ומולך שלל מכוניות צבעוניות המחכות אל התחלפותו של הרמזור, לאישור המשך הנסיעה, בעודן צופרות בחוזקה, יחד עם המוני בני אנוש הצועדים לעבר יעדם. כל אחד טרוד בענייניו, פולט זיעה במהלכו של יום קיץ לוהט, ומשתוקק לרגע בו יצנח על הכורסא תחת קורת גגו, ושלהבו של המזגן ימזג את כאבו. אתה יושב על הספסל, ולוטש את מבטך על העוברים והשבים, כמו בסרט נע. ארשת פנים חדשות נגלים לעינייך, פנים שלא הבחנת בהן לפני כן, פנים שלא הכרת, ואתה רק מהרהר במהירות העצומה שבה הפנים החדשות, מתחלפות בפנים אחרות. אתה פזיז, אש מתלקחת בעינך, ואתה אינך מבין את המטרה שלשמה אתה יושב על ספסל מוזנח, במרכזו של הרחוב שההמונים מטיבים לנהל בו את שיגרתם. הרי גם אתה חלק מההמון, והמלאכה שהינך ראוי לבצע כה רבה, אך אתה מעדיף להתרווח על הספסל, ולהרהר. משהו מבפנים אומר לך לחכות, כורע בהפצרות המכניעות אותך להווכח באירוע המדובר. הינך בוחן את סביבתך, ועולה בתוכך תהייה, מה עולל במחשבותיו של כל אחד ואחד. 

ולפתע, בלי התראה מוקדמת, בעודך שקוע בחקירות מקפידות ובניחושים לא רהוטים על חיי העוברים והשבים, אתה נגלה ליקום חדש.כל החולפים על פניך, כל העוברים והשבים, כל התנועה שהתרחשה באיזור, כל המחזה שהתרחש לנגד עינייך - הכל קפא.הנערה הצעירה, כפופת הגב, בעלת המזוודה הקטנה הנשלכת אל הריצפה בחוזקה כעבור כל כמה צעדים, שעוררה בך את רחמיך ואת הרגשות התמים הקיימים בך, שהטבת לבהות בה עד הרגע שבו נעלמה מאיזור ראייתך, השתטחה על הריצפה, בקיפאון. הביריון, הבחור המגודל שזכרת מהתיכון, שהיה מתעלל באביונים אשר בשכבתך, בעל הכתפיים הרחבות וההליכה הזקורה, נעמד דום. האישה המגונדרת, אשר ידועה באומץ ליבה וברוח מלחמתה, המלחמה שבו ניצחה את הסרטן, אשר הותיר צלקות בחיצוניותה, בשערה - נמצאה קפואה בעת יציאתה ממכוניתה הכסופה, וחופן שערה המזויף, הקרוי פאה, התעופף כמה סנטימטרים מקודקודה, ונשאר באותה הנקודה בחלל. עינייך נפערות, וארשת פניך, שלפני רגע לבשה הבעה מחושבת, מתחלפת בהבעה מזועזעת. אפילו הציפור, אשר זימרה על העץ הסמוך למקום מושבך, ולעיתים העירה אותך מהעולם שהתחולל בתוכך, אף היא נותרה ללא רוח חיים. והגרוע מכל, הוא שאינך יודע אם כולם באמת נותרו ללא רוח חיים. אתה מתרומם מהספסל שהתרווחת בו שעה שלמה, ואף על פי עקצוצי שרירייך אשר לא פעלו זמן כה רב, אתה מתרוצץ בין הרוחות, ומודהם למראה התגליות הפוקדות אותך. ובדיוק בשעה שבה אתה מחליט לנצל את רגעי השקט, שבוודאי לא יחזרו בזמן הקרוב, כל הפסלים, בני האנוש ללא חסרי ההכר, הרוחות הקפואות - כולם לטשו את מבטם בך. וכעת אתה מבוייש, אדמת כובשת את פניך, ורגלך בוגדת בך, ורועדת. אך בכל זאת, אתה מחליט להענות לבקשתם, ואתה מחייך לעברם. וכך אתה פוצח בריקוד, בריקוד חייך. כך אתה פוזז ברחבי הכביש, על המדרכות, ברצף תנועות ותזוזות המתחברות כולן אל מקצוע ספורט הקרוי מחול. כל הכאבים שאגרת במהלך השיגרה, כל הצער, היגון, האושר, הציפייה, אתה פולט החוצה, מתוך נשמתך וליבך, אל החלל. ואתה מרגיש בתהליך ההתרקנות, בכך שאתה משליך את כל האשפה שאינך מעוניין עוד לצבור ברכושך היקר, שהוא גופך. אתה משוחרר, ואתה נותן לשרירך את החופשיות שאותם חיפשו יותר מכל, מבעד למתח שפקד אותם שוב ושוב, ובין רגע אתה מוצא את משמעות חייך. כשאתה פוסק לבחון מה עולל בסביבתך בעת התחושה העילאית האוחזת בך, ולא מרפה, אתה מבחין בתופעה כי כולם נהגו כמוך. אך לא בדיוק כמוך. נידמה היה שכל אחד בחר את התנועה המסמלת אותו, את התזוזה המועדפת עליו, הנעת השרירים בתנועה המייחדת אותו, וחזר עליה פעם אחר פעם. כך שלו היה ניתן לשלב את כל התנועות יחדיו, היה מתקבל ריקוד מחולי עוצר נשימה. ובדיוק באותה עת, כשאתה מתחיל להנות מהתופעה, ומייחל לכך שלא תיפסק לעולם, זה מתגשם. משב רוח קודר, בעל עוצמות בל-יתוארות, סוחף את כל ההמון אל תוך מערבולת רוחנית המתרוצצת בשמיים, הנלחמת בכל העולה בדרכה, וכמובן שמנצחת. אתה מביט ברקדנים שהרי גילית, מתגלגלים בטורנדו ההרסני ובין רגע נעלמים.

וכך אתה מוצא את עצמך בסביבה חדשה. אך זוהי אינו סביבה מוכרת. זוהי השממה. צחיחה, קודרת, ויש הטוענים כי משעממת. אתה נע על עקביך, וכובש את יצרך - העניין לגלות את המקום החדש, ולפתע אתה ניווכח לדמות מרתיעה. נקבה היא, שחרחרת שיער, בעלת שפתיים אדומות כדם, ועורה צחור כשלג. כרושם ראשוני, נדמה כאילו ראית עתה את האישה היפהפייה עלי אדמות, אחת מהדוגמניות המהלכות על המסלולים, ובולטות בנוכחותן במהדורים. אך כאשר אתה מתאמץ לבחון אותה, אתה מבחין בעלטה של אפלה אשר היא מטה על פניה. בצעדי רדיפה היא דוהרת לקראתך. מבטה מכוון אליך בישירות, כמכת ברק. אתה דומם, עומד במקומך, בעוד היא מתקרבת ומתקרבת, ולפתע היא מותחת את רצועות שפתיה, ושיניים לבנות וישרות נגלות אליך, שבראשן ניבים. ורק כאשר אתה מעכל את ההודאה, מאוחר מידיי. שפתיה נלחצות אל שפתייך בחוזקה, ואתה חש בעירפול חושים, שלפעמים כה אהבת להרגיש. וכאן זה נגמר.

לכבודך,

אני מאחלת לך שנה מיוחדת. שנה עשירה בריגושים, באהבה, בהצלחה וביצירתיות. מי יתן והשנה תמצאי את יעודך, את הדבר שיאיר אותך כל יום מחדש - שאליו תשועבדי לכל שארית חייך. מי יתן ותמשיכי ליצור ולבטא את העולם המופלא המתחולל בתוכך, ושתלמדי לאהוב.

אני אוהבת אותך.

אני בחיים לא אנטוש אותך.

הכל נפלא.

מאת, עצמך.

נ.ב, בהצלחה מחר במבחנים של להקת המחול הבית סיפרית. אני יודעת שתתקבלי.