מקצת ממה שמתחולל אצלי בקודקוד. מכיל מיליוני שרצים, הקרויים בשמם המדעי תאי עצב. שוקל רק 2 אחוז ממשקל הגוף. בעל שם מהולל ומלהיב, אשר יכולותיו חורצות ברקים וראויות להערצה. הוא אנושי, בוודאי. טמון בו את כל החוכמה שבעולם, התובנות, הראיות, ואילו אני (ואתם) רק משתמשת ב1% מתכולתו. עצוב, מה? זעיר בגודלו, המתחלק ל-2 חללים. אני המוח הימני. אני היצירה, היצרים, החופש, החושים. אני צליל צחוק מתגלגל. אני הטעם, מגע החול כשיחפים, התנועה, הצבעים החיים. אני דחף לצייר על קנבס ריק, אני דמיון חסר גבולות. אני תשוקה, אני כתיבה ושירה. מרגיש. מתרגש. אני כל מה שרציתי להיות.

לעיתים אני מהרהרת כי אני רוצה לאצור את כל ההרפקאות, הריגושים שהחיים עשויים להעניק לי בתוכי. המרדף המתמשך הזה אחר העונג, הסיפוק, שנדמה כאילו לעולם לא יגיע, ואילו ידהים בהגעתו- לא יחזיק ולו דקה כאן. הרגשות גועשים, הצבעים מתערבבים, ממש כמו סופת שלגים - הינך מטולטל, חסר רגיעה, שאגה מחרישת אוזניים, המבשרת על היסחפות בחוסר השליטה מתחוללת בתוכך, ולבסוף - הכל מסתיים במשטח לבן ואפלולי. ריקני. אתה מנסה להמיר את הריקניות למשהו נהדר, אתה רוצה שהצבעים יחזרו לחיים ויאירו את פני השבים, ולכן אתה מוצא עצמך תולש דף לבן, בוהה בשורות הישרות, שלפתע מתעוותות לנגד עינייך אל תוך מערבולת חושים, ואתה מתחיל לכתוב. נותן ליד לשרבט את העולה על רוחו, מעניק לרגשות את האישור לפרוץ אל החיצון. 

יש אנשים שחושבים ששימחה תנחת עליהם מהשמיים. שכל מה שהם צריכים לעשות כרגע, הוא לרבוץ, והשימחה תדהר לקראתם, ותעטוף אותם בחום ובאושר. ובאהבה. מחכים לבואה. התשובה נמצאת במוחם. זו העצלנות, המשתלטת, ההרסנית, אשר משמידה את כל הטוב שתיפגוש בדרכה. האושר, תלוי בנו, במעמקי ליבינו. האושר נתון לבחירתנו. אנו מסוגלים להחליט להיות מאושרים, לשמוח ולאהוב. תפסיקי להתפלל שיהיה טוב, שהתענוג יצנח באותה נקודה בה את נוכחת, יחמם את ליבך ויתיישב המון זמן בתוכך. תפסיקי להוות טרף קל לשפל המדרגה- לדיכאון, ולהעניק לו את הזכות לשכון בתוכך לטווח ארוך. תלמדי להגיד 'לא'. תלמדי לשחרר,לשבור את החוקים,לצחוק, להנות. לא להיות מתוחה ומבוצרת. לא לחשוב יותר מידי. לתת לעצמך לסחוט את המתוק מכל רגע, הרי ברגע זה את הצעירה ביותר שתהיי אי פעם. את לא באמת יודעת מה יהיה מחר, וזה הזמן לתת לדימיון שלך לפרוץ את המחסומים שבנית לעצמך, להתנתק מהקופסא וליצור דברים חדשים. דברים משלך.

הרי את זוכרת אותו לילה נפלא במדויק. חשת כי מעולם לא חווית ערב נהדר כמו זה, במקום זה, עם מישהו כזה. אבל המחשבות שלך דילגו על הרבה מאוד שלבים וקפצו כמה דרגות קדימה. על שלבים מתקדמים, שאני בספק אם תגיעי אליהם מתישהו. הכל לא באמת מושלם. הוא עוד יצור חי, שברגע שיגלה את כל הנוראות המפעמות בך ינוס על נפשו, ויימלט. כמו כולם, בסך הכל. את באמת נהדרת, נפלאה ויש לך את כל המעלות הטובות. ואולי את יותר מידי טובה, וקשה מאוד לתחזק אותך. הרי לתחזק דבר כמוך הוא באמת תעלומה לא פתורה. אבל כרגע, כדאי לך להשקיט את מחשבתך. הסוף ידוע מראש, תמיד יהיה נתק, הכל יחזור לנקודת ההתחלה, שבה מעולם לא הכרתם. את חשה בוגרת משום שהגעת לתובנות כל כך נפלאות, אבל בעצם את ילדה קטנה ומטומטמת. אחרי זה את מתפלאה למה כלום מהווה חלק משמעותי בחייך, וחיפזון אחר מצבים לא רהוטים ממלא חלק נשגב ברגשותייך. לא יקרה כלום, את יודעת את זה. את מצפה ומצפה ובסוף מתרסקת על הסלעים מרוב אכזבה. זה יהיה להט של כמה ימים, שיחלוף כמו הקצב שבו הוא הגיע. אין טעם לפנטז על רגעים מתוקים, מעשיות מרעישות, הכל תמיד ישאר בדימיון שלך. וכך גם איתו.

אני המוח השמאלי. אני מדען, חוקר, אוהב את המוכר. מקטלג, מדויק, ליניארי, פרגמטי, אסטרטג. אני חד. תמיד בשליטה. אומן של אותיות ומילים. מציאותי. מחשב נוסחאות ומשחק עם מספרים. אני הסדר וההיגיון. אני יודע בדיוק מי אני.

זו עובדה שאת מנעימה את זמנך בלמידה על נפלאות גוף האדם, ועל דרכים להצלתו מפני איבוד הדבר היקר מכל, שבו כל המערכות, המכילות בתוכן את הרקמות,האיברים,התאים - מתרסקות לבסוף. את אוספת נמרצות את המידע המורץ לנגד עינייך אל מחברתך, מנסה להספיק לאגור את כל המידע ללא סיכומו. הרי את לא אחת שמתמצטת. את להוטה לרכוש הכל, אך בדרך שוכחת להבין את הנלמד. וכשאת מנסה להסתייג, כאשר את משביעה את עצמך להגיע הביתה ולסקור את הנלמד, לשחזר אותו במוחך ובאותה בעת גם לגרום להבנה. אך כל הבטחותייך לשווא כאשר את מגיעה הביתה, מותשת, סחוטה, גמורה, כשהעייפות שולטת בך. כל מה שהבטת לעצמך מקודם, נשלך לפח ואת כושלת קורבן אל המיטה, שלעיתים יכולה לספק כל כך הרבה חום ואהבה, שחסרים בך. 

את תלמידה נבונה, בעלת הישגים ראויים לשבח. ברמות הגבוהות ביותר בבית הספר, ממש תלמידה מן הדרגה הראשונה. את חזקה במספרים, ולא פעם הרעיפו עלייך מחמאות כי החשיבה שלך שונה מחשיבת האחרים. ממש כמו תרגיל בגאומטריה, שאותו כל התלמידים פותרים בדרך מס' אחת, ואת פותרת בדרך מספר שתיים, שלעיתים מסובכת יותר, ולעיתים קלה יותר. זוהי דרך חשיבתך. את יודעת שאם תתמידי ותטפחי את כישרונך וחוכמתך את עשוייה להגיע לגדולות, אך כל זאת תלוי בחוזק שלך לא להכנע. לאחוז אותך כה חזק ולגרום לך לא להשבר. להידבק בתודעה הזו כי אם תתמידי ותשקיעי, את גם תצליחי. הרי המוותרים לא מצליחים, והמצליחים לא מוותרים. ותמיד רצית להשתייך לקבוצה זו. טוב, לא תמיד, אבל הם נראים קבוצה נורא מושכת וזוהרת, ואת יודעת שמקומך הוא שם.

זה מתבטא, למשל, בצורה שבה את קוראת ספר. את קוראת אותו בצורה איטית, מעמיקה בכל משפט ופיסקה, ומנסה לפענח במוחך את הרגש/המסקנה המתעוררת מאחורי מילים אלו. הרי לא כותבים סתם, תמיד כדי להעביר מסר כלשהו, ואת להוטה לגלות אותו ולחפון אותו בתוכך. ואת לא יכולה להכיל את הכל. על אף שרצונך לבלוע הכל בבת אחת הוא עצום, אין זו ביכולתך. וזה דיי בולשיט, כי כל השנים האלה הירהרת עד כמה את מסוגלת להשיג את כל העולה על רוחך. ובכן, כך, כאשר את מעמיקה בקריאה, אחת ממטרותייך הנסתרות הוא לרכוש עוד ועוד מילים גבוהות ונהדרות כמו רבות שמתרוצצות ומעורפלות במוחך. בצד השמאלי של מוחך. 

ואילו תיראו אותי, בעתיד, או אולי ברגעים אלה, מקבלת שבץ מוחי, אני מקווה שצידו השמאלי של גופי יהיה בפעולה, וצידו הימני של גופי ישותק. תמיד תהיתי כי צידו השמאלי של המוחמבטא על מחושבות, על חשיבה יתרה. וזהו אוייב מספר אחד. היית פתוחה להרפתקאות שחפונות בצידי הדרכים, והיי דבוקה בטיפוח שני הצדדים. ובהערצה שלך בצידו הימני של המוח, ואולי גם מידי פעם לממש את סגולותיו הנהדרות.

כל פעם כאשר אני פוסעת אל, או מחוץ למפתן בייתי, אוזניי נאטמות מפאת הצרחות מהבית שממול. תמיד אני נתקלת בצווחות מחרידות, המבשרות עוול. טילטולים, בעיטות, מלקות, הקשות שיניים, כל אלה הם רק מקצת מהמאורעות אליהם אני נוכחת, בכל פעם כשאוזניי חולפות על הדלת המצורעת. לכן, אני מניחה את ידיי על הדופק המואץ, הגובר בכל שנייה ושנייה, זועקת 'שמע ישראל' בליבי, ונסה על נפשי. מאז ומעולם ניסיתי להשכיח, להתעלם, אך שום דבר לא עזר. האסונות הותירו את חותמם בליבי. 

הסיבה האמיתית שאיני יכולה לשכוח זאת, היא משום הנערה התמימה, עמיתתי לספסל הלימודים. זה לא שהיא מתבודדת, חסרת חברים, ויושבת בצד הפינתי ביותר של הכיתה. ממש לא. היא ההפך הגמור מכך. היא מטיבה להתרועע עם חברותיה בהפסקות, היא מתבדחת ומצחקקת מאמירות טיפשיות, ויש האומרים שטחיות, כמו רוב בני גילה. פנים מהולות בתכשירים קוסמטיים, המכסים את כל ארשת הפנים, ביגוד יוקרתי וחיוך ברזלי על השפתיים. לא הייתי מהרהרת, או מנחשת לעולם שהיא גרה בבית שכוח אל זה. ניסיתי בכל פעם להעלות רמזים על התנהגותה, על הבעות הפנים אותן היא לובשת, על המראה החיצוני שלה - המבשרים על זעקה, תחינה לעזרה, אך לא מצאתי את מבוקשי.

הדבר היחיד שאני יודעת, הוא שהיא מטיבה להשאר שעות נוספות לאחר תום לימודיה בבית הספר. היא מבלה את השעות האלה בקריאה, בשירבוטים על הדף ושכיבה על הספסל המסוייד כשאוזניה מחוברות אל האוזניות בנגן המוסיקה, המונח על בטנה. 

יום אחד, אזרתי אומץ, וניגשתי אליה. הייתי חייבת להביא את התעלומה לפיתרונה. לא יכולתי לסבול עוד את העוול, את הסיוטים בלילה, את אווירת האימה, את הדימיון שהתפרע מחשיבה מאומצת על התועבות המתרחשות מבעד לדלת. ליבה הלם לכמה שניות כשהבחינה בנוכחותי. תמיד הירהרתי אם היא יודעת שאני היא שכנתה, הבחורה מהבית ממול. היא התבוננה בי בעינייה התכולות הגדולות, מפוחדת ואחוזת בהלה. נעצה בי מבט חודר, מבט מעורר רחמים בעיקר. זו ההרגשה הראשונה שעלתה בי. בין רגע עינייה האדימו, ובדיוק כשהיא הרגישה בחונק העולה בגרונה, היא ארזה את חפציה והותירה אותי שם, על הספסל.

כשהיא עזבה, שלהבת הרוח עשתה את עבודתה במלואה- נשבה במלוא כוחה, ובכך השילה את הסוודר החורפי אותו לבשה. ובעת שהוא צנח לאדמה, הבחנתי בסימני מלקות במעלה זרועה. ובחריטה. 'HELP'.

כשהיא הרימה את מבוקשתה, היא התבוננה בי שנית. וזה היה המראה המפחיד ביותר שראיתי מיימי.

אני לא יודעת מה לעשות.

כל קשר למציאות מקרי לחלוטין.