הייתי אצלו והיה נורא נחמד ודיברנו וסיפרנו אחד לשני על החיים והכרנו זה את זה והוא חייך אליי המון והוא החמיא לי בעיקר על העיניים ועל כל כולי ואני טבעתי בתוך העיניים השחורות שלו שסימלו באותו רגע דבר כל כך יפה וטהור ובאמת מילאה אותי בתחושת סיפוק ואולי קצת חלום כי חשבתי עליו כל השבוע וסוף סוף זה התגשם וצחקנו ושכבנו ביחד על המיטה שלו והוא ליטף אותי וחיבק ונתן לי להרגיש מיוחדת ולא עוד סתם מישהי שקיימת בעולם, הוא נתן לי להרגיש משמעות לקיום שלי למרות שזה פתטי כי אנחנו מכירים כל כך הרבה זמן אבל רק לאחרונה יצרנו קשר, סיפרתי לו על האידיוט ההוא והוא הסכים איתי על כך ואפילו כינה אותו חמור על כך שהוא מתחנן אלי לעשיית שיחת סקס במצלמה, הוא מישש את כולי והסתכל עליי מקרוב והשפתיים שלו היה כל כך קרובות לשפתיים שלי ואני פשוט סירבתי וסירבתי וסירבתי כי ממש לא רציתי שזה יקרה ככה, הוא הסתכל עליי ממש עמוק בעיניים והטה את ראשו אבל אני רק צחקתי ואמרתי לו שזה לא יכול להיות עכשיו, שזה הזוי שרק אתמול התחלנו לדבר וכבר אנחנו במצב הזה, בזמן שהוא שומע אותי מתנשפת קלות ובטח גם את ליבי רוטט כמו מכונה שלא נגמרת, וכמובן שאחר כך התחלנו לדבר על מיניות ועל סקס ואני דיי רגילה לשיחות האלה אז זרמתי איתן ודיברתי איתו בכזו חופשיות שהוא הרגיש נורא משוחרר להמשיך לממש וללטף אותי, ובגלל שהיה נורא נורא כיף אז סיפרתי לו על הסיפורים האירוטיים והוא הפציר בי להראות לו אותם אז הראתי וקראנו ביחד והוא נגע לי בכוס במטרה לעשות לי ביד ונורא נבהלתי כי לא הבנתי מאיפה זה בא, הוא לחץ קלות ואני הזזתי את ידו בחופזה, אך הוא המשיך לעלות והמשיך ללחוץ ולגעת והמגע הזה שכביכול היה כל כך נעים ומלטף הפך להיות מאיים ומטריד, אז סגרתי את הסיפור בטענה שהוא הרבה פחות טוב מהסיפורים האחרים, הוא לא האמין לכך כמובן וטען כי זה הדליק אותו נורא, וכך סיימנו את הפגישה בעיסוי קצרצר על גבו התפוס ונפרדנו לשלום, עם המון מחשבות ותהיות על העתיד ומה אומר כל זה.

ועכשיו הוא לא מדבר איתי בכלל, חולף על פניי כאילו אני רוח

מתעלם ממני

ואני, אצורת המחשבות, אוגרת את כל בתוכי

כי אולי מוטב שכל העולם הזה יחייה בפנים, ולא יפרוץ לעיניי הכלל.

השיר הזה מכניס אותי לדיכאון קליני אבל אני לא יכולה להפסיק, פשוט לא יכולה

כל פעם כאשר אני פוסעת אל, או מחוץ למפתן בייתי, אוזניי נאטמות מפאת הצרחות מהבית שממול. תמיד אני נתקלת בצווחות מחרידות, המבשרות עוול. טילטולים, בעיטות, מלקות, הקשות שיניים, כל אלה הם רק מקצת מהמאורעות אליהם אני נוכחת, בכל פעם כשאוזניי חולפות על הדלת המצורעת. לכן, אני מניחה את ידיי על הדופק המואץ, הגובר בכל שנייה ושנייה, זועקת 'שמע ישראל' בליבי, ונסה על נפשי. מאז ומעולם ניסיתי להשכיח, להתעלם, אך שום דבר לא עזר. האסונות הותירו את חותמם בליבי. 

הסיבה האמיתית שאיני יכולה לשכוח זאת, היא משום הנערה התמימה, עמיתתי לספסל הלימודים. זה לא שהיא מתבודדת, חסרת חברים, ויושבת בצד הפינתי ביותר של הכיתה. ממש לא. היא ההפך הגמור מכך. היא מטיבה להתרועע עם חברותיה בהפסקות, היא מתבדחת ומצחקקת מאמירות טיפשיות, ויש האומרים שטחיות, כמו רוב בני גילה. פנים מהולות בתכשירים קוסמטיים, המכסים את כל ארשת הפנים, ביגוד יוקרתי וחיוך ברזלי על השפתיים. לא הייתי מהרהרת, או מנחשת לעולם שהיא גרה בבית שכוח אל זה. ניסיתי בכל פעם להעלות רמזים על התנהגותה, על הבעות הפנים אותן היא לובשת, על המראה החיצוני שלה - המבשרים על זעקה, תחינה לעזרה, אך לא מצאתי את מבוקשי.

הדבר היחיד שאני יודעת, הוא שהיא מטיבה להשאר שעות נוספות לאחר תום לימודיה בבית הספר. היא מבלה את השעות האלה בקריאה, בשירבוטים על הדף ושכיבה על הספסל המסוייד כשאוזניה מחוברות אל האוזניות בנגן המוסיקה, המונח על בטנה. 

יום אחד, אזרתי אומץ, וניגשתי אליה. הייתי חייבת להביא את התעלומה לפיתרונה. לא יכולתי לסבול עוד את העוול, את הסיוטים בלילה, את אווירת האימה, את הדימיון שהתפרע מחשיבה מאומצת על התועבות המתרחשות מבעד לדלת. ליבה הלם לכמה שניות כשהבחינה בנוכחותי. תמיד הירהרתי אם היא יודעת שאני היא שכנתה, הבחורה מהבית ממול. היא התבוננה בי בעינייה התכולות הגדולות, מפוחדת ואחוזת בהלה. נעצה בי מבט חודר, מבט מעורר רחמים בעיקר. זו ההרגשה הראשונה שעלתה בי. בין רגע עינייה האדימו, ובדיוק כשהיא הרגישה בחונק העולה בגרונה, היא ארזה את חפציה והותירה אותי שם, על הספסל.

כשהיא עזבה, שלהבת הרוח עשתה את עבודתה במלואה- נשבה במלוא כוחה, ובכך השילה את הסוודר החורפי אותו לבשה. ובעת שהוא צנח לאדמה, הבחנתי בסימני מלקות במעלה זרועה. ובחריטה. 'HELP'.

כשהיא הרימה את מבוקשתה, היא התבוננה בי שנית. וזה היה המראה המפחיד ביותר שראיתי מיימי.

אני לא יודעת מה לעשות.

כל קשר למציאות מקרי לחלוטין.