"שלום, בר. או בשמך החלופי, אותו את נוהגת לכנות את עצמך, קרוליין. מה הם ציפיותייך לעתידך?"

הירהרתי בשתי המשפטים הפשוטים הללו, ועם זאת הטעונים מאוד, מספר פעמים.

שמי הוא בר, כך כתוב על הכתב, משום שעדיין משרד משרד הפנים הישראלי לא אישר על הכרזתה בשמה החדש - קרוליין. אבדה דעתי למה אני ממשיכה להתעקש, ולזעום בכל הזדמנות, להכרתם בשם זה, הרי ישראל איננה עיר מגוריי עוד. אולי כדי לא לשכוח את שורשיי, את המקום ממנו מוצאי הוא. אך זוהי רק השערה זעירה מתוך מיליונים המתרוצצות במוחי מידי דקות חולפות, אשר יעדן להעלם.

כעת אני במדינת ניו יורק, בעיר ניו יורק. לא קשה לזהות אותי - עלמה בתחילת שנות העשרים לחייה, שופעת בשערה האדמוני הכהה הנוטה להתבדר במשב הרוח, שלא מותיר מקום לדימיון צבע הורד. לולא, הייתי מתארת את עצמי בגוף שלישי, מן נקודת הראייה של העוברים והשבים, הייתי מתארת עצמי כך:

עיניה ככחול השמיים, המקושטות לעיתים רבות בצלליות הנוהגות להטות מסיכה אפלה על פניה, וכך מדגישה את מימדי העיניים הגדולות, בהם התברכה. רבים היו אומרים לה כי מבטה החודר אינו מותיר מקור דממה. הוא יורה קרנות גועשות של שמש בכל המוטיב ללטוש בה. שפתיים בשרניות, שלטעמה דקות מידי, אך יש הרווחים בדעה כי על טעם וריח אין להתווכח. דרכה איננה סלולה עפ"י דרישות האופנה המתועבת, הדורשת להתאים את חיצוניותך לפי הנוהל. היא אף מעולם לא התעניינה בהתעסקות בתחום זה, אך הייתה ידועה כאומנית ליצור מלתחת בגדים מן הדרגה הראשונה, בסיגנון המייחד אותה. מתנופף, רופף, אדוק, צבעוני, קודר, פרוע, מופשט, פרחוני, נקודות, פסים - כל אלה היו המאפיינים אותה, ותו לא. היא סירבה נואשות לרכוש בגדים מחנויות הבגדים המוכרות ברצונן הכחוש לרצות את צרכניהן, אך לא האמינה לכל הזוהמה אשר נפלטה מפיהן. תמיד קיבלה בביטול, וכתוצאה מכך הצהירה על יצור בגדים באופן עצמאי. אתם עלולים לא לאהוב, כמו רבים מהמכרים. אך כל עוד היא שלמה עם עצמה, אין אתם עשויים לבלבל אותה. וכעת לגופה השופע שימלת חצי מקסי, כאשר מקדימה השימלה עשוייה להראות לכם כשימלת מיני, אדוקה באיזור החזה, בעלת עיטורי תחרה ופרחים בגוון האדום, אשר תואם בהרמוניה מושלמת את חופן שערה המצטנף על גבה. וכאשר תביטו מטה, אל עבר ירכיה הנשיות תבחינו בבד המשתרך אל עבר ישבנה, תבחינו בשובל של קטיפה המצטנפת בשובבות ובגסות אל תוך שמלתה המפוארת, המותירה מקום לראייה אך ורק לנעלי העקב האוחזות, וכך מכסה את כל אורך רגליה.

וכעת היא מהלכת בשדרה סואנת בלב ניו יורק, כאשר מגדלים רחבי ידיים מתנוססים לפניה, ואיתם יחדיו תמרות העשן מוסיפות לבוא, הרי ידועה העובדה כי בערים הגדולות האוויר איננו טהור. הצבע הצהוב הבוהק מסנוור את עיניה, בגלל השלב הרב של המוניות המציגות את נוכחותן בכל פינה נידחת בעיר הגדולה, רק כדי להרוויח כמה פרוטות ביום עבודה מפרך. בכל פעם מחדש היא מטיבה להתפעל מחדישותה של הטכנולוגיה המאיצה בהתפחותה ככל שהשנים עוברות. הכל נראה ממש כמו חלום. והנה קמט של מתיחת שפתיים מורגש על פניה, יש כאלה הקוראים לכך חיוך. מצעירותה היא רצתה לגור בעיר השוקקת חיים, התוססת הנ"ל. והנה חלומה מתגשם לנגד עיניה, הופך למציאות שאליה השתוקקה יותר מכל. היא נורא אהבה את המקום המדובר, ייחסה אליו שלמות בלתי יתואר, כארמון אצולה מפואר, ואחת מסיבותיה הייתה כי זוהי בהחלט, ללא שום צל של ספק, עיר ללא הפסקה. עיר שבה הבטלה, חוסר המעש אינו מוכר, ואולי אף ידוע לשמצה. תמיד ישנה תעסוקה, שטף של מטלות הכרוכות בעשייה מתמדת. והיא רצתה רבות לשייך תכונה נהדרת זו אל תוך חייה, ולסלק את העצלנות, הדיכאון והבדידות המאימיים להשתלט ולמרר את חייה.

הרי, מהצד, תמיד הכל נראה יותר מואר. לשם כך ידוע בחוכמתו הביטוי "הדשא של השכן תמיד נראה ירוק יותר". מאז ומעולם רבים היו הקנאים לה, דוברי הנבלות לחייה. אילו הייתם מבחינים בה, בדיוק עכשיו, ברגעים אלה - גם אתם הייתם נשבים בקסמה ומתמוטטים לרגליה. הרי היא בת עשרים ומעט וכבר הספיק לכבוש כל כך הרבה מטרות בחייה - להתעשר ממקצוע החלומות, בפרנסה מספקת הייחודית רק לה - בעלת טור אישי במגזין "New York Times" המפואר, המוערץ. בנוסף לכך, היא הגשימה את חלומה מגיל העשרה, להיות גולשת מקצועית, ונהפכה לרקדנית מוכשרת בלהקה התל-אביבית המוערכת, בת שבע. כמו כן, כעת היא מתגוררת בעיר המלהיבה מכולן - ניו יורק ולנהל חיי חברה משולהבים ומלהיבים לא פחות. הרי היא ממש גברת המשנה רבות האדרת, אשר מלאו לה מספר אינו מופקר של שנים לסיום לימודיה את שתים-עשרה שנות התבגרותה, וכבר ידוענית מן הדרגה הראשונה. אך לא היה פשוט זה הדבר. מאחורי מסיכת הזוהר, הניצוצות הנשלחים לכל עבר - הייתה אצורה בה נשמה גבוהה, בעלת תובנות מרעישות על חייה, שהרבתה לשקוע ביגונה ולהקבר בערימת תיסכוליה. למרות כל התענוגות - היא הרגישה בחוסר סיבה לחיות. בחוסר סיפוק, שאין הטעם להשכים מידי בוקר,  לשאוף את החמצן המועט בתוך תערובת האוויר המזוהמת. אין בשביל מי, אין בשביל מה.

היא הייתה מופרעת אכילה. שוקולד ודברי מתיקה אינם כלולים בתכלית האיסור בתפריטה. חיצוניותה הייתה כה מקודשת עבורה, ואילו שפתיה חשו במרקם המתוק, העשיר והרווי בקלוריות כמובן - פקדה על עצמה עונשים חמורים במיוחד. לעיתים היה נידמה כאילו גזרה על עצמה גזר דין מוות ביסורים.

ועתה, היא במירוץ נגד הזמן. במסע מפרך אחר מציאת היעד האמיתי של חייה, היעד שימלא אותה באושר לתקופת רחבת ידיים, שימריץ את הצבע האדום של ליבה - ויפיק אהבה טהורה, ללא די.