התבקשתי למנות את תחומי חיי, ולדרג אותם. לאחר מכן, עליי להעמיק ולרשום את הציפיות שלי לגבם, את הכוונות שלי, את הרצונות שלי כיצד לשפר את הדירוג שנתתי להם, כדי שכל אחד יגיע לשלמותו. ואת כל זה, בזמן הווה.

*מחול (8 מתוך 10) - אני יוצרת מוכשרת, אני יוצרת ריקודי מחול בעלי משמעות עמוקה אשר מורכבים מתנועות ותזוזות מעוררות השראה והתפעלות. אני מפיקה פרימיירה הבנוייה כולה מרעיונותיי ומהחומרים שלי.

אני לא מפספסת אף שיעור מחול.

אני רקדנית בעלת מוטיבציה וטכניקה לתפארת.

* לימודים (9 מתוך 10) - אני מכינה שיעורי בית לתפארת.

אני לומדת למבחנים בהנאה ומשקיעה את מירב המאמצים במטרה להצליח.

האנגלית שלי שוטפת ונהדרת, ואני מטפחת אותה כל יום מחדש ע"י קריאה לועזית, עשיית מבחני בגרות ורכישת אוצר מילים נרחב, וצפייה בשידורי טלוויזיה לועזיים.

אני אוהבת מתמטיקה. הראש שלי חושב בצורה הגיונית, וממנקודות ראייה שונות ומעניינות. אני חכמה ואני ראוייה להשתייך לקבוצת 5 היחידות, בה אני אתמיד עד סוף לימודיי בתיכון.

* חברה (7 מתוך 10) - אני לוקחת סיכונים, אני לא חושבת יותר מידי.

בכל הזדמנות שמציעים לי לצאת, אני מצטרפת.

אני מבלה כמה שפחות שעות בבית, תחת קורת גג, ואני נהנת מאוד עם חבריי והם מאוד נהנים בחברתי. 

* כלכלה (4 מתוך 10) - אני עובדת ומקבלת משכורת נפלאה.

אני חוסכת את הכסף שלי למטרה נעלה, אך רשאית לבזבז אותו לטובת מקורות הנאה.

אני עוברת מצטיינת ומבצעת את עבודתי במלוא המוטיבציה.

* יצירתיות (9 מתוך 10) - אני מרבה לקרוא ספרים ומחזות, ונהנת מהקסם המלווה והאוחז בהם.

אני מרבה לכתוב קטעים ארוכים, ואני כותבת ספר משלי.

מקורות ההשראה שלי הם רבים וניגשים אליי ללא די. 

הדימיון שלי מפותח ושובב, השובה אותי אל תוך עולם מופלא.

אני משתמשת ביצירתיות הטמונה בי ליצירת ריקודי מחול.

* אורך חיים (6 מתוך 10) - מחשובתיי חיוביות והן יוצרות את המציאות בה אני מתגוררת.

אני נוטה לבצע הרבה פעולות ספורט, ומבצעת אורך חיים בריא.

אני לא כושלת קורבן לשוקולד, אלא אוכלת מאכלים בריאים המחזקים אותי ומעניקים לי התפקחות וריכוז לביצוע פעולות היום.

אני לא נוטה להתבטל, אלא לממש את הפונטציאל הטמון בי, ואני מרגישה סיפוק לאורך זמן.

אני מדברת באופן שוטף ומשכנע. כל הקשובים אליי, בולעים את מילותיי בשקיקה.

בזמני הפנוי אני גולשת בים, מצלמת, שרה ונהנת מהעולם הנפלא שבו אנו חיים.

ואני נהדרת. אני מופלאה.

החיים מאירים לי פנים,

ואני באופוריה משלי.

גמר חתימה טובה.

ריצה, פקדתי על מוחי. לעבור למצב ריצה. חיש מצאתי את רגליי רודפות, את פניי מועדות אל הלא נודע. רק מחשבה אחת מיקדה אותי, והיא המחשבה על אהובי. על אהובי הנכזב, הבלתי מעורער. האדמה בערה, גיצי אש נפזרו לכל עבר, ורמת הפד"ח באוויר עלתה עד לאין ספור משום להבות עשן אשר מילאו את האטמוספירה. חדורת מוטיבציה ומתנשפת המשכתי לרוץ, ניסיתי לא למעוד, אסור לי למעוד. כל שנייה חשובה, כל שנייה אני עלולה לפספס את המשמעות, את הסיבה לחיי. המרדף המתמשך, המלחמה המטלטלת, הראש הסוער, הלב הפוקע, העיניים המתייפחות, הרגליים הכואבות. רק לא לוותר, רק לא עכשיו. הצעדים העוקבים אחריי הולכים ומתקרבים, הרגשתי את הניחוח המסתורי, המוכר, שלעיתים אני כל כך אוהבת. הצמחייה הסבוכה רק הקשתה עליי, אך השטח המישורי בו הסיוט התרחש הקל עליי ומיזג את הקושי. חניתות נשלחות לעברי, יריות נשמעות באוויר. מצאתי עצמי מסתתרת על צמרת עץ האלון. תמיד אהבתי את עץ האלון. כעת אני אסירת תודה לאבי על כך שביליתי את רוב תקופת נעוריי בחיק הטבע, ועל העובדה שאני מסתדרת מצויין איתו. התמקמתי על העץ, פוחדת ונסערת, ולמרות שאני רוצה מאוד להתכחש לכך- אני גם רועדת. רישרושים אנושיים מוציאים אותי מדעתי, אני מביטה בהם מלמעלה, בידיעה שהם כאן, ממש מתחתיי. אני יושבת כמשותקת, הפחד השתלט על כל מערכותיי, וכנראה שכאן ועכשיו, מאחור מידי מלנשל אותו משליטה זו. אז כדי להסיר אותי מדאגותיי, קיפצתי בין הענפים של שלל עצים שכנים. המטרה למצוא אותו הלהיטה אותי, וידעתי שאהיה מסוגלת לבצע הכל למענו. הכל. המשכתי לקפץ, ללא מחסומים, ללא גבולות, ניסיתי להתנתק מהמציאות המטלטלת הזו, לפחות רק לכמה רגעים. כמה רגעים בהם אוכל להיות בעולם שלי, בעולם שבו אני בוחרת כיצד את התנהלו הדברים, בעולם שבו החיים עוברים כל כך הרבה ירידות ועליות, בדיוק כמו סרט, וכמו רוב הסרטים- הסוף הוא טוב. כן, זה העולם שלי. ניסיתי להאחז ברגע בביטוי, 'מחשבה הופכת למציאות'. כמה הייתי מאחלת שהמחשבה שלי תתגשם באותם הרגעים. 

וזה נפל עליי כמו סערה ביום בהיר, לפתע, חשכו עיניי. ראיתי אותו. שם, על האדמה החרוכה, עירום, מפרפר. כל גופו נע בתנועות מהירות, לעיתים מעוגלות, מעלה ומטה. אך למזלי, הוא היה עדיין בהכרה. עדיין פיקח כדי לזהות אותי. רצתי אליו, בכל כוחי, והתמוטטתי עליו, יחד איתו. לא יכולתי לעזוב אותו, לא עכשיו. הוא נישק אותי. השפתיים שלו נלחצו אל שפתיי חזק מדי, וזה מעט הפחיד אותי. מתח שרר באוויר, והרגשתי את העצבנות ע"י תנועת שפתיו. העניק תחושה כאילו הוא מנסה להעביר לי מסר כלשהו, כאילו הוא פחד שלא נותר לנו מידי זמן. הוא שיחרר, והביט עמוק בעיניי. הוא כרכר את זרועותיו סביב והידק אותי היטב לחזהו. הוא לחש לי באוזן, 'זו מלחמה. ואני יודע שאת תנצחי בה'.

וכאן זה נגמר. ליבו הלם. הוא מת, שם, כאשר אני שרויה בזרועותי.

התעוררתי בצרחה שערורייתית עקב חלום הבלהות. חשתי בצמרמורת גופי, במריטת שערותיי והזדקרותן אל החלל. חולצתי התרטבה והרגשתי בחום גופי המוסיף לעלות, ובזיעה המנסה, בכישלון כמובן, למזג אותו. פקחתי את עיניי והבטתי אל הדמות המשתקפת במראה, עיניי היו אדומות, כבויות. כאילו האש נשפכה אל תוך מימדי עיניי ובאותו דרך בה נשפכה, כך גם נכבתה. זה לא יכול להיות, הכל היה נראה כל כך מציאותי, כל כך נגיש. זה לא יכול להיות. שטפתי את פניי הלוהטות, וברגליים כושלות ניסיתי להתארגן ליום השלישי שלי בתיכון. אולי הייתם עכשיו בבית חברותיי, הייתם מוצאים אותם מגונדרות בצורה מוגזמת, נדמה היה לכם כי היעד הוא אירוע ערב, ולא בית ספר. אבל לי לא היה באמת משנה, ולכן תוך מחצית השעה הייתי בשער הלבן, המסוייד. בשער אל המקום בו אני מבלה, ואבלה את רוב שעותיי.

כשהבחנתי בו לראשונה זיהיתי מיד את התכונה החיצונית הבולטת יותר מכל, יופי על טבעי. הוא היווה הבחור המושלם עבורי, הבחור המושלם בעל המרכיבים, שעושים טוב בעיניים. רעמתו השטנית, הפרועה והמתנופפת, שהתאימה באופן לא רגיל לעור הברונזה שעטף אותו, אשר לא הקפיד לסדר אותה מידי בוקר, אך בכל זאת נראה נהדר בכל הזדמנות, אפילו אם לפני רגע חזר משיעור ספורט, והוא הינו מזיע כולו. היו לו שפתיים משורטטות, בשרניות, שתמיד הייתי מערערת לעצמי כיצד בוודאי החוויה היא לטעום את טעמן. אפו הסולד, שגרם לי לקינאה יותר מכל, הרי אני התברכתי באף גדול הנוטה כלפי מעלה, הנותן תחושה כי כל האוצרות המתרחשים אי שם במעמקי האף - נחשפים אל העולם בכל עת. כל התכונות הללו הכניסו אותי לתדהמה, להתפעלות, הוא בהחלט יצירה אלוהית שאיננו אנחנו רואים כל יום. יצירה מושלמת שלפעמים אני תוהה אם האלוהים הגדול הוא האחראי עליה. אבל תמיד, כשהבטתי עמוק אל תוך עינייו, כשהיה לי את ההזדמנות לעורר בתקווה ניצוץ, ולו קטן בליבו, הייתי מגלה תגלית חדשנית, ולעיתים גם מבעיתה. אש בעיניים. עינייו היו חומות-אדומות, אשר הקפידו לחסות את מרבית חלקו העליון של פרצופו ולהשאיר מרווח משופע בין שתיהן, אך עם זאת לעולם לא היוו מוקד לליגלוג. אבל לא היה זה הדבר שריתק אותי בכל שנייה. אש בעיניים, אני חוזרת. אני תוהה אם זאת אשליה, אם זה רק דמיון, אבל אני בטוחה יותר מכל כי כאשר מבטינו הטיבו להצטלב, בעירה רתחה בין מימדי עינייו. בעירה שאת גיציה טבעה חותם בעיניי. בעירה שלרבים מאיתנו הייתה מסמנת אזהרה חמורה, אבל לי זה נתן סימן לגלות מה יש בתוכה, מה הגורם שגרם להבערתה. ואני עוד אדע, אני עוד אגלה זאת, אני בטוחה. אך בנתיים, התהליך יתקצר אם יקפיד להגיע יותר לביה"ס, הרי חיסורים אצלו זה דבר מתמיד, וכך אוכל לפתור את התעלומה בשלומותה.

ההיסחפות המרובת קשיים הזאת לא הייתה הפתיעה אותי כלל וכלל, משום אהבתי לגברים בעלי מימדים גדולים. וזה בדיוק מה שהיו לו. כתפיים רחבות, הנחות בצורה מושלמת על שריריו המאובנים, המאומצים. הוא היה גבוה, 2.10 אולי, כך אני משערת, מימדים לא רגילים לנער מתבגר בן 17. מאמן הכדורסל הפציר בו נואשות להצטרף אל קבוצת הכדורסל הבית סיפרית, אך הוא הקפיד לסרב לו, תמיד. רגליים ארוכות, בטן שטוחה, אולי כמה וכמה קוביות המשחקות לו על ביטנו המשורטטת. כל המרכיבים החיצוניים הללו שהשלימו אותו, הרכיבו הרמוניה נפלאה של איברים, צבעים, צורות ומידי פעם גם צלילים.

הוא לא היה איתי באותה שיכבת הגיל, אך כיתתו הייתה סמוכה לשלי, באותו בית הספר, באותו התיכון. ולכן הקפדתי לראותו מידי יום, שזה אומר-פעמיים בשבוע, עקב החיסורים הבלתי פוסקים. הוא לא חברותי. הוא לא מטיב להתרועע עם עמיתים בהפסקות, הוא לא מטיב להיווכח בחברת אנשים כלל. לפעמים, כשהבטתי בו לבדו, התעורר בי דחף נוראי לגשת אליו, לגלות את כל ההולך בתוך היצירה החיצונית המבריקה הנל. אך באותה העת גם נזכרתי בשינויי מצבי הרוח הדכופים שלו. אם אפשר לתאר את התנהוגותו בשני מילים- הרי שהייתי בוחרת בקשיחות יתר. הוא הרבה לכווץ אגרופים, להעיף את כל העולה בדרכו באופן אגריסיבית ולא נאותה, וכמובן שלא ניתן לשכוח את התפרצויות הזעם שהיטיב לחשוף בעיניי כולם. כל אלה נגדו לחלוטין את האופי המופנם שדיברתי עליו לפני כן. אני זוכרת, פעם אחת, הוא התהלך בכיתה וראה ספרים הלא שייכים לו על שולחנו שלו, הוא העיף אותם לכל הרוחות, בתנועות גדולות וממושכות. הספרים עפו במהירות עצומה, ועפו מעבר לחלון. אך הם גם לא נחתו בשטח בית הספר, אלא באחד הבתים הסמוכים לו. הוא הכה תדהמה את כל הנוכחים. נוסף על כך, מורות לא הקפידו לחבב אותו. והרי, למה שהדבר יהיה כך? הוא לא משקיע בלימודיו, עושה מה שמתחשק לו באותה העת, לא מציית לדרישות בית הספר. ויום אחד, בשיעור אחד, המורה העירה לו על התנהגותו המעופפת והאגרסיבית באותה העת, והוא, עצבים הלקחו בעורקיו, ורידיו התקשחו והיה נדמה כי בכל רגע שיחלוף הם יתפוצצו ושלהבי דם ילכלכו את כל הנוכחים, והוא הכה באגרופו על הקיר, וכנראה שהמכה הייתה עד כדי כך חזקה, שהוא עורר סדק בקיר. סדק שהקיר יתפורר, ונוצר חור קטן שבו ניתן לראות את כל המעבר לקיר זה. את העובדה כי הכיתה הייתה שבוייה בתדהמה, כבר אמרתי?

ייתכן וזוהי אחת מהסיבות שנערים אינם מתחברים אליו. אם להתחשב בעובדה כי הוא מוקד תחרותי מוצלח במיוחד, בכל התחומים, ורבים מאיתנו לא אוהבים שגוברים עליהם. הוא רץ מהר, כל כך מהר, שלא ניתן לראותו כאשר הוא עושה פעולה גופנית זו, רק את רוחתו. כל דבר ודבר שהוא מטיב לעשות, הוא עושה זאת בצורה המושלמת ביותר. על אף הקשיחות שהוא משדר לעולם הרחב, הוא יכול להיות בעל נהדר. אילו רק יום אחד אפרוץ את החומות הסוגרות עליו, אילו רק יום אחד אכה בתעלומה ואפתורה, אילו רק יום אחד אגרום לו לשבות בקסמיי, כמו שאני נשבתי בשלו. התקווה היא הדבר היחידי הנותר לי, אך אני עדיין נאחזת במיקרה שנגליתי אליו לפני כמה ימים. לפני כמה ימים, החלטתי לעשות מעשה. החלטתי לנסות את סיכויי הקלושים לגלות מה מסתרר שם. אז החלטתי לעקוב אחריו, לאחר יציאתו משערי בית הספר. השעה הייתה שעת צהריים מוקדמת, ועל אף שהיו לי עוד מספר שיעורים עד לשעה שבה אני מסיימת את לימודיי, החלטתי שאני לא אהיה נוכחת בהם, והקדשתי את כל מאמציי לפעולה הבאה. התיישבתי על המדשאה הצמודה לשער היציאה, והמתנתי לו. לא בגלוי, כמובן. העסקתי את עצמי בדברים שוליים עד שדמותו הנערצת הופיעה. והיא הופיעה. הוא התקדם בצעדים מהירים לשער, ועורר הרגשה כאילו היום שעבר עליו אינו היה מזהיר במיוחד. בבת אחת נעמדתי על רגליי, והלכתי בעקבותיו. ניסיתי להיות שקטה ככל האפשר, לא לעורר תזוזה לא צפויה, לא לגרום למצב שבו הוא יסתכל לאחור ויבחין בי. ולמזלי הטוב באותה העת, הוא הלך ליער הצמוד לבית הספר. יער זה הייתה שמורה אשר הוקפה בגדר תיל, שלמרות השלט שבו היה רשום כי הגדר הנל מחושמלת, רבים היו אומרים כי היא לא באמת כזאת. אך רבים הזהירו מפני הסכנות האורבות בה, חיות הטרף, הנחשים, הציפורים הטורפות, החרקים המורעלים, כל אלה הביאו לכך שהיער הרחב ידיים לא הייתה בגישת נוכחות אדם, כך לפחות חשבתי. הוא עבר את הגדר. ואני, פחדנית שכמותי, הסתתרתי מאחורי עץ שהיה בקירבת הגדר. הוא הביט סביב, ולאחר מספר רגעים שכנראה החליט כי בסביבה לא שוררת סכנה העלולה לסכן אותו, הוא טיפס במהירות עצומה על עץ, שלא היו לו אפילו ענפים להאחז בהם ולעלות דרכם, עץ משונה, הייתי אומרת. הוא טיפס, והגיע לפיסגה, הגיע לצמרת העץ, וחיש - הוא קפץ, והלב שלי הלם. הייתי בטוחה שהוא יתרסק אל הקרקע, שישברו עצמותיו ובגופו הראוי להערצה יתחולל נזק - אך כמובן שטעיתי, והוכיתי תדהמה למראה עיניי. הוא עף.

אני חושבת שהתאהבתי ביצור על אנושי, ואני קצת מפחדת.