"את רק ילדה, עמית. תתנהגי כמה ילדה, ולא כמו בת 40" אבא

זמן להירהורים

כשבאמת חושבים שזה הדבר האמיתי, הדבר שכולם חלמו עליו, הדבר שאתה חלמת עליו.

הדבר שרצית יותר מכל, שתמיד חמק מבין האצבעות, שתמיד נעלם באותה המהירות בה הגיע. והיא מהירה.

האוצר שהאמנת שבסופו של דבר תמצא את מפתח תיבתו, ותחשוף אל העולם עוד פיסת אהבה טהורה, שאליה מייחלים רבים.

חלקיק אמת בתוך העולם המזוייף הזה, המתועב, המעושן. העולם שהשטויות ממריאות אל המרומים, שהטיפשות ממלאה את הקטבים, ואת הפסגות.

משהו שמתאים לך בצורה מדוייקת. בצורה אלוהית, בלתי קיומית.

משהו שיבהיר לך את החשיכה שאתה שרוי בה כבר שנים, שיעצים את הטירוף והשיגעון, שמהם פחדתי לאורך כל הדרך.

משהו שתפיק ממנו אושר. שתרגיש ממנו מסופק, מכל הבחינות. שתכיר ברגשות וביצרים שמעולם לא התוודעת אליהם, והכל בזכותו.

אולי זו אהבה. שתביא עימה את השלווה. שתקדיש למטרותיה את הביטחון. שישמור על האושר המתפרץ לבוא. שיקרב את האמונה, שכל זה בהחלט אמיתי, כנה וישר.

אבל כולם מתאכזבים לבסוף. מבינים שכל הארמונות שנבנו בדמיוניהם, אל האשפה ראויים. 

שכל הזמן שהקדישו לדבר האמיתי הזה, כביכול, נזרק אל הים השופע, וממנו לא יחזרו, כמו רבות הגופות שמתנוססות אי שם, בבטנו.

שהכל לא אמיתי. שהכל שקר. כזב.

ואני שונאת את הכל

ואני לא מאמינה שבאמת ביזבזתי כל כך הרבה אנרגיות, מחשבות, ימים עליו.

ואני לא מאמינה שבאמת הייתי כזו תמימה, שיהיה משהו.

הרי אני רגילה שכולם בורחים ממני. שכולם מגלים את את הפרצוף האמיתי שלי, הפרצוף החולני, שאוהב לצחוק, שאוהב לעסוק במזימות, ולפעמים זה עובר את גבול הטעם הטוב.

לא כולם מוכנים לקבל את היצור הכל יכול, שלעיתים מסוגל לעמול, ולגבור. שבעזרת השיגעון הוא מתחזק, והדיכאון הוא מתחלש.

אין דבר כזה האחד המושלם. ואני יודעת את זה, תמיד ידעתי את זה. תמיד קראתי על זה, שמעתי, דיברתי.

ועכשיו אני מקבלת את זה בפרצוף, עכשיו אני נכוויתי מהאש השורפת הזאת.

הוא אמריקאי, הוא סטלן, הוא גולש [והוא גם במיקרה במיקרה קנה את הגלשן שלי, והוא עדיין לא יודע על זה]

וחשבתי שהוא מושלם בשבילי.

לשם כך, העזתי ורמזתי לו שאני רוצה אותו. כנות יתרה, ישירה מאוד, בדיוק אני. הוא בתגובה מסר לי כי יש לו חברה.

ואני צחקתי. כי בכל זאת, סיטואציה מצחיקה, לא נתקלתי בה בעבר. 

אבל עכשיו אני בוכה כמו ילדה טיפשה.

אני באמת אשאר רווקה לנצח