לפעמים אביתר היה מגיע כל כך פצוץ למשמרת שהייתי הולכת לסופר פארם וקונה לו טיפות עיניים רק כדי שלא יראו את הנשמה האבודה שלו משתקפת בין ארובות העיניים האדומות והפעורות שלו. הוא לא היה דואג לעצמו ולא היה לו אכפת מה קורה בסביבה, אבל ידעתי שהוא כל כך זקוק לכסף כרגע שהוא לא באמת יכול לאבד את המקום עבודה שלו עכשיו, בגלל איזה ג'וינט דבילי. לפעמים הייתי יושבת איתו על סיגריה ושואלת אותו למה הוא מעשן כל כך הרבה והוא היה עונה לי "כי איבדתי את האמון במבוגרים, את בטח מבינה" והשתיקה הייתה כל כך רועמת שלא היה צריך להוסיף יותר דבר. אביתר היה בין האנשים שהייתי שמחה לבוא לעבודה בגללם, עם כמה שהייתי סובלת שם לפעמים, והוא בין האנשים שם שאני הכי עצובה לעזוב אותם. יש מן אקורד סיום באוויר ואני באמת מנסה לנצור כל רגע שיש לי כרגע בתקופת ביניים הזאת, שאני לא בטוחה אם היא אי פעם תחזור. טוב, היא בטוח לא תחזור. אביתר תמיד מתפתל כשנוגעים בו והוא לא תמיד שם לב שמעירים לו, מן שקוע בתוך העולם האפל והמיסתורי שלו, בלי לתת למישהו גישה אליו, למתחולל בתוכו. לפעמים הייתי מרביצה לו רק כדי שיתעורר ויבין שיש עולם בחוץ וריגושים לחוות והחלטות לעשות ואיכשהו חיוך היה מבצבץ לו בין השפתיים הדקות האלה שלו ובליבי הייתי מקווה שהוא יודע שיש אנשים שרואים אותו ושהוא לא לבד. לפעמים הייתי מתבוננת בו ותוהה לעצמי אם גם אני נראתי ככה, כל כך אמביוולנטית. עוטה כל כך הרבה מסיכות של שמחה כלפי חוץ ובעלת ארשת עגמומית כאשר אנשים לוטשים את המבט שלהם ליותר מכמה שניות. אני חושבת שבעיקר נטיתי על צד העגמומי ספק אובדני, כי ככה אני, טוטאלית, אפילו שאני אישה קשה לי להיות כמה דברים בו זמנית. לפעמים אביתר היה נקלע למחשבות שלי גם מחוץ לעבודה והייתי מתקשרת אליו ומכריחה אותו לצאת מהבית, רק שיבוא לשבת ולדבר. הוא אהב נורא את הים ופעם ישבנו במקום שהעלה לי זכרונות לא נעימים ונרתעתי כל כך שהוא הכריח אותי לספר מה היה לי שם. אז סיפרתי לו על הבחור שהכריח אותי לעשות דברים מצחיקים שם על שפת הים וכשלא יכלתי יותר הוא פשוט התניע את הרכב והשאיר אותי שם עם נפש מצולקת ועם מחשבות שרק רוצות לדפוק את הראש בסלעים עד שיקיזו דם. לפעמים הייתי רואה את עצמי בעיניים של אביתר וזה הפחיד אותי כל כך כי אני גם ככה על הולכת על חבל דק לבין לחזור לאובדנות לבין להמשיך להאבק על החיים, אבל הטיפולים הפסיכולוגיים היותר מידי רבים שעברתי הוכיחו את ההצלחה שלהם ואיכשהו הדהד בי קול רציונאלי בראש, קול שלא תמיד ידעתי שיש בי. הרגל של אביתר תמיד הייתה רועדת והשרירים שלו היו קפוצים כל הזמן והוא היה מגלגל סיגריות בכמויות רק כדי לא להרגיש איך זה שהריקנות משתלטת עליך ולוקחת ממך הכל. באמת פחדתי עליו שיטול את החיים שלו בידיים שלו, והרגשתי כל כך צורך להציל אותו, אבל בפנים ידעתי שיצר הגיבור הזה הוא לא תמיד בריא, מזכיר לי כמה פעמים נפלתי בגללו. אביתר לפעמים היה מספר לי על הבנות שהוא מזיין או על היחסים הקשים שלו עם אבא שלו ועם כמה שהוא מת כבר לעוף מהבית, או פשוט לברוח מכאן, מהמקום שמעלה לו כל כך הרבה זכרונות רעים בתודעה. בפעמים המזעריות שהצלחתי לפצח אותו הוא היה מראה לי שירים שכתב וכשהייתי חוזרת הביתה הייתי קוראת אותם והכרית שלי הייתה נסחטת בדמעות של עצב והזדהות. האמת שפחדתי להקשר לאביתר כי ידעתי שהוא עלול להחזיר אותי למקומות הארורים האלה, או יותר גרוע, להתאהב בו, והייתי מתחננת אליו שילך לפסיכולוג או שיתקשר עם עובד סוציאלי כי לצערי אני מכירה כל כך הרבה כאלה, וכל אחד מהם קסם. הוא תמיד היה מסרב כי הוא לא היה מוכן להודות בחולשה שלו, וכמה, כמה פעמים אמרתי לו שזו לא בושה וזה יהפוך לעוצמה גדולה, כמעט כמו השרירים שמתפוצצים מהחולצה שלו.

לפעמים אני מצטערת על זה שכל כך אכפת לי מאנשים עד שהרגשות שלהם נהפכים שלי עצמי וזו הטעות שלי ולמרות הכל אני יודעת שיש לו סיכוי להנצל.

אביב לפעמים היה טוב אלי, ולפעמים רע. פעם הוא מצא אותי מתבוססת בשלולית הדם של עצמי על האספלט הקרה במקלחת של בחור כלשהו שחגג את היות ביתו ריק. אביב מיהר להעיף את הסכין מידי הימנית ולחבוש את הזרוע השמאלית המדממת שלי, מזועזע ממה אני יכולה לגרום לעצמי. הוא התעצבן וטלטל אותי ושאל 'מה לעזאזל לא בסדר איתך, עמית?' והניף את הגוף המצולק שלי על השיש וניקה את כל הראיות שאחרים היו נבהלים מהן ומזמינים מיד אמבולנס. פעם אחרת אביב נעל את הדלת וקרע ממני את הבגדים ואז רבנו מכות וזה נגמר כשהוא העיף לי סטירה ובעצם שיתק אותי לגמרי. אביב היה מפסק לי את הרגליים ומזיין אותי בכוחניות אפילו שהפצרתי ממנו שיפסיק ושאני לא רוצה. אביב ניצל את החולשה שלי ואת העובדה שאני לא יכולה לסרב לו, והיה ממשיך עם החלומות הרטובים שלו עד שהייתי מתחילה עם הבכי תמרורים שלי מתחתיו והוא לא יכל לעמוד בזה אז הוא הפסיק וחיבק אותי ולחש לי כמה שאני מיוחדת ויפה ומדהימה בעיניו. אביב הכיר את נקודות התורפה שלי וידע מה אני מסוגלת לעשות רק בשביל לקבל חיבוק, והוא הטה זאת לטובתו.
ביום אחר ישבנו על הגג של הבניין שלו והשקפנו על הנוף המשתרע לפנינו והוא שיתף אותי בחלומות שהוא עומל כל כך קשה להגשימם ובחרדות הקטנות שמתרוצצות לו בראש בלילה, וכשאמרתי לו שאני מבינה יותר ממה שהוא מדמיין לעצמו הוא פשוט כרכר את זרועותיו סביבי והצמיד את שפתיו לשלי, בעדינות שלא חשבתי שטמונה אצלו. ולרגע הקשר הזה הרגיש נכון. בפעם הבאה שאביב זיין אותי הוא קיבל התקף חרדה באמצע והיה חייב לעשן משהו אז הוא הסניף את החשיש שלו ועיניו היו כל כך פעורות שפחדתי שהן יפלו ממקומם. כשהוא נרגע הוא סיפר לי על הפשעים שהוא ביצע ועל כמה שהוא רוצה להיות חלק מהעולם התחתון כאשר ברקע מתנגן השיר 'ילדי השכונה', שלכמה רגעים העניק ליגיטמציה לשאיפות שלו. ניסיתי להוריד אותו מזה אבל זה היה כמו לדבר לקיר. אביב פעם אמר לי שהוא מתחיל להרגיש אליי דברים ורצה שאני אהיה חברה שלו אבל סירבתי כי מי לעזאזל רוצה להיות חברה של עבריין, וגם חרדת הנטישה וכל השיט האחרים שלי לא הועילו לעניין. 

בסך הכל אהבתי את אביב. אהבתי את הכוחניות שלו כי לא ידעתי דבר אחר מלבד זה. אהבתי את המילים היפות שהוא היה לוחש לי ואת החיבוקים העזים שלו שלחצו על דפנות כל הורידים בגופי. אהבתי את הגוף השחום שלו ואת זה שהוא השתמש בי בתור הבובה שלו. אהבתי את היותו שרוט, לפעמים אפילו יותר ממני. אבל בתוך תוכי ידעתי עד כמה אביב הוא כלי להרס העצמי אשר מצא משכן תמידי בתוכי. בתוך תוכי ידעתי שהעילאיות אשר אופפת אותי בפגישות איתו נגנזת מהר מידי, והריקנות שנותרת אחריה הינה קשה מנשוא. בתוך תוכי ידעתי שאני ראויה ליותר, אבל מי לעזאזל מקשיב לקול הפנימי שלך כשכל מה שאתה חושב עליו זה להתאבד.

מזל שעברתי את גיל 17.