אני חושבת שהכותרת מסבירה הכל, אני בהחלט שונאת שלוקחים אותי כמובן מאליו. כאילו תמיד אני אהיה כאן, יסמנו וי לצד הנוכחות שלי. כאילו תמיד אני אהיה השמנה שמאחורה, כי יש לה רגליים יותר מידי גדולות ובטן שיכולה לסחוב בתוכה אולי אפילו תינוק. אבל זה בסדר, כי אני שם רק כדי לעשות את הדבר שאני אוהבת יותר מכל, לרקוד. היום כמעט לא אכלתי, ומה שאכלתי- אני מרגישה כל כך רע לגביו. אני עייפה, העייפות גוברת על הכל. אני רוצה לזרוק את גופי המתועב הישר על המיטה הרחבת ידיים, אך אני ממתינה בציפייה לערב נפלא. סתם, על מי אני עובדת? אני מותירה אותי ערה מפני שאני לא רוצה שחברתי הטובה מכל תתאכזב, והכינוי "כבדה" יתווסף אל שמי. כי בתכלס, אני לא כבדה, כשצריך אני זורמת, ותמיד מוכנה לצאת להנות מכל הרפתקאה העומדת בדרכי. אבל לפעמים אני עושה מעשים שטותיים מידי, במחשבות לא רציניות כלל וכלל, אך יש אנשים אשר לוקחים את מעשיי בחפץ לב ובכובד ראש. עד מתי הם יבינו שאני ילדה של שטויות? די להפגע ממני.

כולם חושבים שאני שמנה, אני בטוחה. אך לאף אחד אין את האומץ הזה לבוא ולפגוע בי, להעליב אותי, על המשקל השעררותי שלי. למרות שאני בהחלט ראויה לכל הפגיעות וההעלבות האלה. אני פוגעת יותר מידי באנשים אבל בתכלס לא באמת אכפת לי. אני מחכה לרגע שבו מתישהו, מישהו, האדם הזה בעל הביציים, יגיד לי שאני פאקינג שמנה מתועבת ומכוערת. אני צריכה את הנפילות האלה בשביל להתחזק. אני צריכה את המודעות העצמית הזאת בשביל להשתפר. ואני רוצה את כל החוסר ביטחון הזה, בשביל להרזות.

אז בבקשה, תגידו לי את זה כבר. נמאס לי.

אני מאוד קיצונית ברעיונות שלי. אני לא יכולה להסתפק במשהו רגיל, משהו בסיסי, משהו שכולם עושים. תמיד אני רוצה, איכשיהו, להרגיש את השוני שלי מכולם, להרגיש קצת מיוחדת,אולי. במה זה מתבטא? טוב,זה מתבטא מידי פעם בלבוש שלי, אני לא מסתפקת בבגדים מינימליים, שהכלל לובשים. ישנן תקופות שבהם אני מרגישה כאילו אני בשנות ה-60, אנשים מסתכלים עליי כאילו נפלתי מהירח בגלל הלבוש המוגזם שלי. אבל זה לא אכפת לי, וזה גם לא קורה תמיד, כי אני אוהבת את זה, ואני גם אוהבת להוציא את העיניים ולהרגיש באור הזרקורים. אבל, הקיצוניות מתבטאת בעיקר בצורת הריקוד שלי. המחמאה הענקית שאני זוכרת מהמורה למחול שלי, בבית הספר, הוא שאני רקדנית נשמה. בילדותי, החלום הכי גדול שלי היה להיות כוריאוגרפית. מידי יום הייתי [ואני עדיין] מבלה בזמני הפנוי במוזיקה רועשת, מפנה את כל רהיטי החדר על-מנת לאפשר מקום, ופשוט רוקדת. התנועות פשוט זורמות לי, אין לי שום צורך בחשיבה לפני זה. אני יכולה ליצור ריקודים בין רגע, רק שישימו לי שיר ברקע, ואני כבר יעשה את שלי. החיסרון היחיד, הוא, שאני שוכחת את כל מה שיצרתי קודם לכן, שניות ספורות לאחר כל תנועה ותנועה. זיכרון זה לא הצד החזק שלי.

בכל מיקרה, אני משקיעה באמת באמת באמת את כל האנרגיה שלי לריקוד. את כל הדברים שאני לא מסוגלת לבטא במילים, אני מבטאת בריקוד. אני אוהבת בעיקר ריקודים עצובים, שבאמת הייאוש,הדיכאון,העצב בולט בהם, בהם אני יכולה פשוט לזרוק את הגוף שלי מצד לצד ולאבד את השפיות, לחוש בעירפול חושים שרק המחול יכול להעניק לי. וגם, אני נמשכת, יותר מידי, לאובדנות. באחד מן השיעורים, עשינו יצירה - כל אחת יצרה ריקוד משלה, יחד עם גומי. איך שראיתי את הגומי האדום, המתוח, החלקלק, חשתי ניצוצות - העלו הבזקים בראשי של יער סבוך, בו אני כחיה פצועה, שהטבח קרב אליה. וכמו כן, הגעתי במהירות למצב, מכוון, כמובן, שבו אני חונקת את עצמי בעזרתו. זה לא שאני שונאת את החיים, בכלל לא. פשוט אני אוהבת מוות, אני אוהבת הרפתקאות. המורה הסתכלה עליי בתדהמה, אבל לא התרגשה, כי היא יודעת שהרעיונות שלי עולות על גגותיהם, ואני לא מתכוונת לגרום נזק לעצמי.

השנה נרשמתי לקלאסי, לאלו שלא מבינים במושגי מחול- בלט. בלי התחשבות יתרה בעובדה שאין לי בדיוק מיבנה גוף מתאים לרקדנית בלט - רגליים ארוכות, בטן שטוחה, ציצי קטן [מאוד], ולבגד גוף עצמו, אני שמנמנה, אני נמוכה, ויש לי ציצי גדול. יותר מידי גדול. ובשל כך זכיתי להמון מבטים מעליבים, עוקצניים על הגוף שלי, על המראה שלי. אבל כל זה לא משתווה לשום דבר יקר ערך, האהבה הגדולה שלי לריקוד גברה על כך מיד. וכך גם התאהבתי בעולם הקלאסי. אך, בזיכרוני חקוק זיכרון. שיעור אחד, כל קבוצה קטנה של בנות הייתה צריכה להציג ריקוד שנלמד בשיעורים האחרונים. היו כמה בנות שרקדו את הריקוד הנ"ל סולו, ורציתי גם. לכן כאשר נשאלה השאלה מי רוצה להתחיל ראשונה, בתור סולו, הרמתי את ידי ללא חשש. אך המורה קיבלה את הצעתי בביטול, מהטענה שאני עדיין לא יודעת מספיק טוב את הריקוד. טוב, אוקיי, מקובל. אני אחכה לתור שלי, יחד עם הקבוצה הקטנה. וכאשר זה הגיע, וחלף, זכיתי להערות... שלא ציפיתי להן. הרי אני משקיעה כל כך בקלאסי, ובריקוד בכלל, למרות שזה נורא קשה כי כל הבנות שם רוקדות מגיל 5 ויודעות את כל הבסיס של הבסיס של הקלאסי. ואני כלום. הצטרפתי רק השנה, בכיתה ט'.

'את רוקדת בצורה גברית מידי, לא נעימה, לא נשית. איפה הנינוחות שצריכה להיות בכל תנועה? את משקיעה יותר מידי אנרגיה בקפיצות [הגבוהות] שלך שלאחר מכן אין לך כוח לשאר התנועות. את בועטת את תנועותייך, ומשדרת אימה, שלא ראוייה לריקוד מסוג קלאסי'.

כמובן שזה לא במילה מילה כפי שהיא אמרה, וגם לא במשלב הלשוני שניסחתי כרגע, פשוט זה הכוונה שקיבלתי מהכמה משפטים שאמרה לי. זה קצת כאב לי, אבל זה עבר. וכפיצוי על כך, שיעור לאחר מכן היה לי מודרני, והמורה בהחלט החמיאה לי בכך שהיא אוהבת את הראש שלי, הייתי בעננים באותו הרגע. אני באמת מוציאה את כל הנשמה שלי בריקודים האלה. אה וכן, אני אוהבת הרבה הרבה הרבה יותר יצירה, ליצור דברים, מאשר ללמוד ריקודים שמישהו אחר בנה אותם.

 נה שעברה, אני וכמה בנות מכיתתי הכנו ריקוד ליום השואה. למזלי, אני לא היחידה בעלת רעיונות מטורפים שלעיתים לא מתקבלים על הדעת, אלא גם חברתי הטובה ביותר באותה התקופה. הכנו ריקוד, שהוא היה בעצם מצג, שבאמת, יחסית לריקודים העלובים שבטקסי בית ספר - היה מושלם. מלא בדרמה, מלא ב....עוצמה! בתחילת הריקוד, התהלכנו בגוש, המתאר את היהודים אשר הלכו בגוש ענקי לאן שאמרו להם, ובמהלך ההליכה הארוכה - חלקם גם נפלו על הקרקע, ואיבדו את חייהם. וזה בדיוק מה שאנחנו עשינו בריקוד, רק שלא בדיוק איבדנו את חיינו. כל ארבעה צעדים נוקשים, עוד בת ועוד בת כשלו אל הקרקע. אני הייתי הראשונה שנפלתי, וזה בהחלט היה לא צפוי. כשאני נופלת על הקרקע, במהלך ריקוד, אני באמת משליכה את כל כולי עליה, ללא כל התחשבות אם אני אפגע/אפצע או אם יכאב לי. אני עושה את זה בכל כך דרמטיות שזה אחד הדברים שאני יותר אוהבת בי. ובהחלט זה לא היה צפוי, כי כאשר סיימנו את הריקוד, הודיעו לי כי באמת חשבו שקרה לי משהו, שהתעלפתי. כל העיניים הופנו אליי, עד שראו שכולם בעצם כושלות אל ריצפת האולם. אבל, כל הריקוד הזה היה משחק אחד גדול. המבט החלול בעיניים, ההבעה הקפואה, ההיאבקות, הנחישות לא לוותר. אני באמת רוצה להיות במגמת תיאטרון, זו נראת לי התנסות מיוחדת במינה. למרות שגם משחק אני יותר מידי קיצונית ונכנסת יותר מידי לדמויות, וכמובן שזה גם לא תמיד הולך לי. טוב, אולי אוכל להיות המגמגמת הראשונה במגמת תיאטרון, אבל אני עדיין בספק אם זה באמת שווה לעבור בית ספר.

בצעירותי הייתי בטוחה שהג'אז הוא הסיגנון המושלם עבורי. כשהתבגרתי הבנתי שהמודרני הוא עולם מבריק בשבילי, בעל הפתעות תמידיות, ועכשיו. אני מתמוטטת מאהבה יחד עם עולם הקלאסי. אבל אני עדיין אוהבת את המודרני, הוא תמיד ישאר בליבי. ואני עוד אהיה רקדנית בבת שבע, מתישהו.

http://www.youtube.com/watch?v=3RaHTDNude4