לחיות כמו ציפור.

הקלות בה היא מתעופפת אל המרומים, מביטה אל היצורים האנושיים במבט מרומם, ויש האומרים כי גם סנוב במעט. הרי זה נכון, היא גדולה, חופשייה לעשות כל העולה על רוחה, ומביטה בנו הולכים וקטנים ככל שהיא מטיבה לעלות בגובהה.

החופשיות שרבים היו מסוגלים למות למענה, על מנת לחוות ולו מעט ממנה. המתח מתגבר והלחץ משתלט, וכך הציפור שבתוכינו מצטמקת ונכלאת אל תוך הרשע השחור, שאנו לצערנו, בונים בעצמנו.

התחושה, האנדרלין הזורם בדם, הלחץ באוזניים, הראש המסתחרר, החושים המתערפלים. כל אלו יוצרים הרמוניה נפלאה של אושר שזורם אל העורקים. אושר, שלא מרבה לחון בקירבנו לעיתים קרובות. אושר, מספר רגעים שחולפים במהירות הבזק, אך מותירים את טעמם הלוואי, שלא מרפה מאיתנו לחפש עוד.

ובעולם שלנו, בעולם שבו הדברים הטובים מאיטים להגיע, בכל עלייה משמחת, יש גם את הנפילה הכואבת. במילים אחרות, את ההתרסקות.

לנחות על הקרקע, לחוש בעצמותייך הכואבות, בראשך הממאן להגיב, במערכת העצבים שמתקשה להעביר את הפקודות לשאר חלקי הגוף.

להרגיש את התיסכול, לפרוץ את הבכי, את הצווחות המבקשות לברוח ממיתרי גרונך. להרגיש כיצד תחושת הhigh מתפוגגת, בעודך שוקע באובדן חושים, לא במובן הטוב של הכוונה.

כל החופשיות שעליה חלמת, נכלאת אל תוך הכלוב הישן, שאתה כבר רגיל אליו, כי הרי אתה מכיר אותו כל כך טוב. הוא בתוכך. ולמרות זאת, עדיין קשה לך למצוא את המפתח לתעלומה,וכיצד הבעיה תבוא לשלמותה.

אתה נופל חזק ומבין שהכל כבר לא כאן.

-

השתכרתי היום לראשונה בחיי הקצרים.

היה לבן דודי בית ריק, ואני זינקתי על המציאה והזמנתי בערך את כל הנערים והנערות בנהריה ובאיזור. זה דרש ממני הרבה אנרגיות ומאמץ, כי במהלך היום הייתי עסוקה בלעבור מבית לבית ולהביא כסף לשתייה המשכרת, שאת כולנו תשחרר. ואת חלקנו,אולי, תפרק.

היה לי כיף. הראש התערפל ועם זאת הסתחרר, הרגשתי בתחושה הממסטלת שמרפה את כל הלחצים ומשחררת אותך מתוך החבלים הכובלים אותך.

הכרתי ילדים חדשים, אבל האחד שבאמת רציתי להקדיש לו את האנדרלין השופע הזה, לא התייחס לקיומי כל כך. אבל זה בסדר. הכל בסדר.

הרוב היו מסטולים, וכתוצאה מכך הותירו את הבית מטונף, מלוכלך, מצחין מניחוח הבירות, ואת הכלבה מרוחה באודם.

נכנסתי להיסטריה כמובן, וצווחתי על כולם שיפנו את מקומם ויעופו מהבית. אפילו בכיתי כי הכלבה נעלמה. צווחתי ובכיתי בקולי קולות שאני חושבת שהערתי את כל השכונה. כל המחשבות התבטאו בקולי ואמרתי הרבה שטויות. הרבה.

אבל בסך הכל היה כיף

ואני בכלל לא מתחרטת על זה

והייתי עושה את זה שוב אפילו!

אבל כרגע יש לי כל כך הרבה לנקות ולצחצח, כי המשפחה הולכת להרוג אותי. ממש ככה

אבל לא באמת אכפת לי

חיים רק פעם אחת,לא?

כשבאמת חושבים שזה הדבר האמיתי, הדבר שכולם חלמו עליו, הדבר שאתה חלמת עליו.

הדבר שרצית יותר מכל, שתמיד חמק מבין האצבעות, שתמיד נעלם באותה המהירות בה הגיע. והיא מהירה.

האוצר שהאמנת שבסופו של דבר תמצא את מפתח תיבתו, ותחשוף אל העולם עוד פיסת אהבה טהורה, שאליה מייחלים רבים.

חלקיק אמת בתוך העולם המזוייף הזה, המתועב, המעושן. העולם שהשטויות ממריאות אל המרומים, שהטיפשות ממלאה את הקטבים, ואת הפסגות.

משהו שמתאים לך בצורה מדוייקת. בצורה אלוהית, בלתי קיומית.

משהו שיבהיר לך את החשיכה שאתה שרוי בה כבר שנים, שיעצים את הטירוף והשיגעון, שמהם פחדתי לאורך כל הדרך.

משהו שתפיק ממנו אושר. שתרגיש ממנו מסופק, מכל הבחינות. שתכיר ברגשות וביצרים שמעולם לא התוודעת אליהם, והכל בזכותו.

אולי זו אהבה. שתביא עימה את השלווה. שתקדיש למטרותיה את הביטחון. שישמור על האושר המתפרץ לבוא. שיקרב את האמונה, שכל זה בהחלט אמיתי, כנה וישר.

אבל כולם מתאכזבים לבסוף. מבינים שכל הארמונות שנבנו בדמיוניהם, אל האשפה ראויים. 

שכל הזמן שהקדישו לדבר האמיתי הזה, כביכול, נזרק אל הים השופע, וממנו לא יחזרו, כמו רבות הגופות שמתנוססות אי שם, בבטנו.

שהכל לא אמיתי. שהכל שקר. כזב.

ואני שונאת את הכל

ואני לא מאמינה שבאמת ביזבזתי כל כך הרבה אנרגיות, מחשבות, ימים עליו.

ואני לא מאמינה שבאמת הייתי כזו תמימה, שיהיה משהו.

הרי אני רגילה שכולם בורחים ממני. שכולם מגלים את את הפרצוף האמיתי שלי, הפרצוף החולני, שאוהב לצחוק, שאוהב לעסוק במזימות, ולפעמים זה עובר את גבול הטעם הטוב.

לא כולם מוכנים לקבל את היצור הכל יכול, שלעיתים מסוגל לעמול, ולגבור. שבעזרת השיגעון הוא מתחזק, והדיכאון הוא מתחלש.

אין דבר כזה האחד המושלם. ואני יודעת את זה, תמיד ידעתי את זה. תמיד קראתי על זה, שמעתי, דיברתי.

ועכשיו אני מקבלת את זה בפרצוף, עכשיו אני נכוויתי מהאש השורפת הזאת.

הוא אמריקאי, הוא סטלן, הוא גולש [והוא גם במיקרה במיקרה קנה את הגלשן שלי, והוא עדיין לא יודע על זה]

וחשבתי שהוא מושלם בשבילי.

לשם כך, העזתי ורמזתי לו שאני רוצה אותו. כנות יתרה, ישירה מאוד, בדיוק אני. הוא בתגובה מסר לי כי יש לו חברה.

ואני צחקתי. כי בכל זאת, סיטואציה מצחיקה, לא נתקלתי בה בעבר. 

אבל עכשיו אני בוכה כמו ילדה טיפשה.

אני באמת אשאר רווקה לנצח