כל פעם כאשר אני פוסעת אל, או מחוץ למפתן בייתי, אוזניי נאטמות מפאת הצרחות מהבית שממול. תמיד אני נתקלת בצווחות מחרידות, המבשרות עוול. טילטולים, בעיטות, מלקות, הקשות שיניים, כל אלה הם רק מקצת מהמאורעות אליהם אני נוכחת, בכל פעם כשאוזניי חולפות על הדלת המצורעת. לכן, אני מניחה את ידיי על הדופק המואץ, הגובר בכל שנייה ושנייה, זועקת 'שמע ישראל' בליבי, ונסה על נפשי. מאז ומעולם ניסיתי להשכיח, להתעלם, אך שום דבר לא עזר. האסונות הותירו את חותמם בליבי.
הסיבה האמיתית שאיני יכולה לשכוח זאת, היא משום הנערה התמימה, עמיתתי לספסל הלימודים. זה לא שהיא מתבודדת, חסרת חברים, ויושבת בצד הפינתי ביותר של הכיתה. ממש לא. היא ההפך הגמור מכך. היא מטיבה להתרועע עם חברותיה בהפסקות, היא מתבדחת ומצחקקת מאמירות טיפשיות, ויש האומרים שטחיות, כמו רוב בני גילה. פנים מהולות בתכשירים קוסמטיים, המכסים את כל ארשת הפנים, ביגוד יוקרתי וחיוך ברזלי על השפתיים. לא הייתי מהרהרת, או מנחשת לעולם שהיא גרה בבית שכוח אל זה. ניסיתי בכל פעם להעלות רמזים על התנהגותה, על הבעות הפנים אותן היא לובשת, על המראה החיצוני שלה - המבשרים על זעקה, תחינה לעזרה, אך לא מצאתי את מבוקשי.
הדבר היחיד שאני יודעת, הוא שהיא מטיבה להשאר שעות נוספות לאחר תום לימודיה בבית הספר. היא מבלה את השעות האלה בקריאה, בשירבוטים על הדף ושכיבה על הספסל המסוייד כשאוזניה מחוברות אל האוזניות בנגן המוסיקה, המונח על בטנה.
יום אחד, אזרתי אומץ, וניגשתי אליה. הייתי חייבת להביא את התעלומה לפיתרונה. לא יכולתי לסבול עוד את העוול, את הסיוטים בלילה, את אווירת האימה, את הדימיון שהתפרע מחשיבה מאומצת על התועבות המתרחשות מבעד לדלת. ליבה הלם לכמה שניות כשהבחינה בנוכחותי. תמיד הירהרתי אם היא יודעת שאני היא שכנתה, הבחורה מהבית ממול. היא התבוננה בי בעינייה התכולות הגדולות, מפוחדת ואחוזת בהלה. נעצה בי מבט חודר, מבט מעורר רחמים בעיקר. זו ההרגשה הראשונה שעלתה בי. בין רגע עינייה האדימו, ובדיוק כשהיא הרגישה בחונק העולה בגרונה, היא ארזה את חפציה והותירה אותי שם, על הספסל.
כשהיא עזבה, שלהבת הרוח עשתה את עבודתה במלואה- נשבה במלוא כוחה, ובכך השילה את הסוודר החורפי אותו לבשה. ובעת שהוא צנח לאדמה, הבחנתי בסימני מלקות במעלה זרועה. ובחריטה. 'HELP'.
כשהיא הרימה את מבוקשתה, היא התבוננה בי שנית. וזה היה המראה המפחיד ביותר שראיתי מיימי.
אני לא יודעת מה לעשות.
כל קשר למציאות מקרי לחלוטין.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Imani