יומיים לתוך המונדיאל ונראה שההימור שהימרתי ביני לבין עצמי לפיו הולך להיות משעמם, ממש לא נכון. זה בסדר, התרגלתי. עברו 4 משחקים בסך הכול: את הראשון ראיתי, אבל ניקרתי קצת במחצית השנייה כך שהזדעזעתי מהפנדל שקיבלה ברזיל אבל רק למחרת כשקראתי באינטרנט והבנתי מה בעצם ראיתי. את מקסיקו וקמרון ראיתי בזמן שאשתי רחצה את הבנות והיינו גם באמצע הקידוש וחיפשתי חנייה ומפה לשם הספקתי לראות את שני השערים שנפסלו ואת השער החוקי. את ספרד הולנד ראיתי ונהנתי מכל שנייה. ואת צ'ילה ואוסטרליה לא יצא לי לראות. בקושי שרדתי את הטבח הספרדי, לא היה שום סיכוי שהייתי מצליח להישאר ער. בכל מקרה, אני עדיין לא רוצה לדבר על הרמה ועל טעויות השיפוט ועל הנבחרת ההולנדית שמתחממת מהר מדי (ע"ע דנמרק 86').
עד כה, הדבר שהכי מבאס אותי זה המרדף אחרי הטעויות של יורם ארבל. אני מערבב פה קצת דברים שהצטברו בתקופה האחרונה בלי קשר למונדיאל, אבל זה פשוט מבאס רצח. אגב, אין לי שום סימפטיה יתרה או לא יתרה לאיש הזה. נהפוך הוא, בתור אוהד אדום מושבע אני אמור לתעב אותו בעבור חלקו בפרשת השרוכים, ובכ"ז, האיש בן 72, אחראי לכמה משידורי הספורט המדהימים שזכורים לנו בהיסטוריה של הטלוויזיה בישראל ובסיכומו של עניין, פוליטיקה או לא פוליטיקה, האיש כל כך טוב עד שבעשרים השנים האחרונות לא מצאו אף אחד שידגדג את קצה ההגמוניה שלו.

בשנים האחרונות ובעיקר בשנה האחרונה נהיה מין בון טון שכזה לרדוף את יורם ארבל. מי שקורא בלוגים של צופי ספורט יכול להתרשם שיורם ארבל עומד בשורה אחת עם יוזף סטאלין וקצת למטה מאדולף היטלר בהיררכיית הרשע העולמית. הוא לא. באמת שלא. יכול להיות שהוא מפספס מדי פעם, יכול להיות שאין לו את הנינוחות של שדרני NBA או כדורגל אנגלי. אבל אם נסתכל סביב, גם בארצנו הקטנטונת אין את המקצועיות של ה NBA או של הליגה האנגלית. אני עוד איכשהו מבין את הרדיפה אחרי דני נוימן שהוא מינוי פוליטי נטו והפרשנות שלו היא פשוט לעג לצופים, אבל עדיין, זה לא מצדיק את הרדיפה הזו. לא יכול להיות שחוויית המונדיאל או כל אירוע ספורטיבי אחר נהרסת בגלל שארבל כינה את הגנת ספרד בטעות "הגנת ריאל מדריד" (הם מייצגים את המדינה, לא ???) 
ישבתי אתמול בלילה, עייף, טרוד, עם כאב ראש שסרב להיעלם (אפילו האופטלגין טיפות אמר לי שעדיף לא לקחת אלא פשוט ללכת לישון) וראיתי את ספרד הולנד. היה יופי. באמת. קצב מדהים, תוצאה מטורפת, סיפור מהסרטים וברקע היה שדר חביב מאוד שהקול שלו נותן לי תחושה מאוד נעימה של זכרונות טובים (הפסדים של מכבי) וזכרונות פחות טובים (נצחונות של מכבי)ורגעים בלתי נשכחים (אליפויות של הפועל ת"א) ורגעים יותר נשכחים (מי רוצה להיות מיליונר).
יכול להיות שהוא טעה. זה בסדר, עדיין היה משחק מדהים. משחק לדורות.
אני מכיר את כל הסיפורים על הפוליטיקות שלו שמסדרות לו לקריין כל אירוע ספורטיבי שנערך מאז שנת 1924. הנקודה היא שמעבר לפוליטיקה יש כאן איש מקצוע. אולי פחות חד, אולי פחות מוכן בשידורים ועדיין טוב יותר מכל אחד אחר שיש לשוק הזה להציע. מבחינתיף כמעט כל מחשבה על שידור ספורט קשורה לקול של יורם ארבל וזה לא מעט. אני צופה בהרבה ספורט.

אז מצטער, במקרה הזה אני לא מצטרף לתמונה הקבוצתית של שונאי יורם ארבל. הוא לנצח יהיה זה שעיכב את פתיחת משחק השרוכים, אבל מעבר לזה, קשה לי לנטור לאיש כל כך מקצועי שמלווה אותי (ואותנו) כל כך הרבה שנים.