לפעמים אני חושבת שזה לא כל כך כיף לאהוד קבוצה כמו שאני אוהדת את הולנד. במיוחד לא כשהיא מפסידה. זה יכול להביא אותי להתקף חרדה, קוצר נשימה ודפיקות לב מואצות. אולי בגילי אני כבר צריכה לשמור על עצמי יותר טוב.

להולנדים לא היו חיים קלים אתמול מול קוסטה ריקה. במשך כל המשחק הם ניסו למשוך החוצה את חלוצי היריבה, כדי להקל קצת על מלאכת החלוצים שלה, שנתקלו שוב ושוב בחומת הגנה מבוצרת. הטכניקה האישית המעולה של רובן, סניידר, ואן פרסי, ממפיס, אפילו קאוט קשישה שנתן משחק הרואי, הביאה אותם למצבים מעולים לכיבוש אבל גם אז היה עליהם לעבור את נאבאס-השוער-שמתאבד-על-כל-כדור. שלא נדבר על שלישיית הבלמים הכי מתואמת בעולם, שתפסה ברשתה לא מעט מצבי נבדל. במקרים שבהם אפילו נאבאס איבד את מגע הזהב שלו, עזרו להם קורות השער והמשקוף. 

קוסטה ריקה ניסתה לתקוף לעיתים כל כך רחוקות שהיה נדמה כאילו הם משחקים פוטבול, ועכשיו תורה של קבוצת ההגנה לעלות על כר הדשא. וכך הגענו לדקה ה-90 ואין הכרעה. בהארכה דידו שחקני הקבוצה המרכז אמריקאית על המגרש כזומבים ובכל זאת הצליחו לבלום את ההולנדים. וכך הגענו לפנדלים.

השלב הזה, עבורי, זה כמו טיעונים לעונש מוות. שתי הקבוצות שוב שוות, לא משנה מה קרה קודם במשחק. ולאוהדת הולנד תקועים בראש הפנדלים הכושלים מול ברזיל, ב-2006 וכל הדם פשוט אוזל לי מהלחיים. ואז הגיע הקוסם ואן חאל, ושלף מהשרוול את השוער האיום והנורא קרול. לא שהשוער הראשון, סירלסון, היה גרוע באיזושהיא צורה, למען האמת רוב המשחק היה יכול לשבת על כיסא נוח. אך קרול התגלה כענק הענקים, גוליית של ההולנדים, שלא צריך למתוח את הידיים כדי לגעת במשקוף.
 

קרול-גוליית שוטט ברחבה לפני ששחקני היריבה בעטו לעבר שערו והפחיד אותם במבטי אימה וטראש-טוק. כך עצר 2 פנדלים ושלח אותי למרר בבכי משחרר על הספה ואת חבריו ההולנדים לצהול על הדשא. איזה מותחן! כמעט יצאה לי הנשמה.

במהלך המשחק נשבעתי שאם הולנד מנצחים אני צובעת את הציפורניים בכתום" והנה התוצאה: