ישראל הינה כרך נידח ומאובק בהיסטוריית הפטיש המודרנית. יחד עם זאת, פעם בכמה עשורים, צומחות כאן אושיות פטישיסטיות נהדרות. ניקח למשל את 1920: מלחמת העולם הראשונה הסתיימה, העמים ליקקו את הפצעים והעתיד עוד נראה ורוד. באותה שנה בארצות הברית, גאון פטיש בשם אדוארד ברנייס (Edward Bernays) צילם נשים צועדות ברחוב, מטופחות ומעשנות. באותה תקופה היה אסור על פי חוק לנשים לעשן בציבור (רק במקומות המוגדרים לכך). ברנייס היה איש יחסי ציבור מעולה וכתוצאה מהקמפיין שלו הותר לנשים לעשן בציבור. באירופה, קפקא מגיע לבשלות.

בישראל-אנגלו-פלשתינה של שנים אלו, פעל בתל-אביב גאון פטיש מקומי שנקרא ברוך אגדתי. הוא קנה לו שם בהפקה של סרטי קולנוע ונשפי פורים ציבוריים בתל אביב הלבנה של אז. לבד מהיותו מפיק, היה גם צייר לא רע וקולנוען. האגדות מספרות על סרטי הפורנו שצילם בחשאי, בין שאר סרטיו האמנותיים. בכלל, היה מעניין אז בישראל, מבחינת פטישיזם. תרבות הלינה המשותפת של הקיבוץ היא רק קצה הקרחון - חלק מהאתוס הקיבוצי היה שיתוף בהכל כלול. אורגיות בחצי הגורן נלחשו בחדר האוכל.

איני מזהה פטישיזם אמנותי בעשורים הבאים של ההוייה הישראלית. רוב הפטישיזם עסק בהאדרת הקשר אל האדמה וכתוצאה מכך, האדרת הפטיש המיליטנטי. עדיין, בנות תל-אביב תמיד העדיפו את הצנחנים הבריטיים על פני ירון זהבי-לונדון ושאר נוער הגבעות דאז. היה משהו במדים המעומלנים. הרי פטיש עניינו פעימת הרגע בבסיס הזין או התכווצות סביב צוואר הרחם. מזל שקמו אצלנו ''העין השלישית'' של ז'ק קתמור והקוסית שלו, המוזה שלו, ''מקרה אישה''. כמה שנים לפני כן, עוד נאסר על החיפושיות להופיע בארץ. זה היה אקט צנזוריאלי עם פטישיזם ריבוני חזק, שבכל זאת יש בו משהו סקסי. כמו חגורת צניעות. אם כבר חיפושיות, הרי אנגליה של אותה תקופה הייתה מעצמה ליברלית ולא היפית כאחותה הגדולה. בסוף שנות הששים קם הפסל אלן ג'ונס (Allen Jones) והראה לנו איך נראה כסא-אישה.

בישראל, אחרי מלחמת יום הכיפורים הפסקנו לחשוב על צרפת בתור מודל תרבותי לחיקוי והתחלנו לנצוץ לאמריקאיים. התוצאה: שוב שממה, הומואים וטראש. מזל שחנוך לוין (היה) קיים. מזל גם שחנוך לוין טרח להפוך לאמן בעל שיעור קומה ולא, נגיד, איש עסקים או פוליטיקאי. לוין הוא קפקא שלנו וכמוהו כותב פסיכולוגיה בכסות סקסית כוחנית, מופרעת. באוסף הקטעים שפורסם לאחר מותו של לוין ('אחרון'') מופיעה שורה וחצי על דף ריק. בשורה וחצי זו, לוין נוקט לשון רבים ומבקש משהו כזה: ''שמישהו ישוב ויספר לנו את הסיפור, על האמא שאילפה את בנה להיות העבד של אחותו".

קונספט כל כך מהודק. רק לחשוב על פולנסקי מתחנן לביים סרט כזה. באמת, איך היו נראים סרטי פורנו אם היו מבוימים בידי במאים בעלי שיעור קומה? לארס פון טרייר מראה לנו שאפשר ב''נימפומנית'' ומתאר את הכל כמסע רגשי של אישה בין הזרגים של חייה. גם פולנסקי עשה טוב עם ''ונוס בפרווה'' ולמעשה הינו פטישיסט גדול יותר, כי הוא הצליח להימנע מעירום מלא ומין גלוי (וכך, מאפשר להכל להתרחש במוח שלנו).

בימינו אנו, מה בארץ? ליטל דותן ואייל פרי יצרו כאן כמה שנים. לפני שנתיים עקרו לניו-יורק ואי אפשר להאשים אותם. הם הגיעו לרמה של מיצגים במוזיאונים באירופה (אישה מנקה ומשפשפת חלונות ענק בחמת-זעם). זה טוב אבל לא מתעלה לרמה של לוין. איפה האורגיות הציבוריות של אגדתי והקיבוצים? הדיון כאן הוא על כוחו של קונספט. הסיפורון של לוין עוצמתי מאוד. אני מכיר רק קונספט פטישיסטי אחד נוסף ברמה הזו של שלמות. קראתי אותו בסיפור מאת מחבר אנונימי, באחד מהאתרים העולמיים: בלילה אחד, אדם אונס את שכנתו ואת בתה. שתיהן נכנסות להיריון ומבלי לדעת את זהותו. הסיפור מסתיים בכך שהוא צופה בהן מחלונו, מטיילות עם העגלות.