הרבה זמן שלא כתבתי פה

לא שאין לי מה לכתוב, יש והרבה

דיברתי עם מישהי מפה והיא שאלה אותי לפעמים לאן אני נעלם ולמה אני לא כותב

אמרתי לה שלפעמים זה סתם כי יש לי מחסום ומשהו מונע ממני לכתוב

ולפעמים אני פשוט צריך קצת הפסקה מכל הקטע של בלוג

פתחתי אותו חזרה לפני שבועיים (?) בערך כי ידעתי שאני הולך לחזור ולכתוב בקרוב

אז עבר עליי חודש די משמעותי, אני לא זוכר את כל הפרטים ולא חושב שצריך לזכור

כמה מהדברים החשובים

כל השכבה יודעת עליי למרות שעוד לא יצאתי פומבי

והאמת שכבר לא ממש אכפת לי, ולא ממש משנה לי

לא מרגיש לי שמשהו השתנה, אין מישהו שאני מכיר שמתנהג אליי שונה

אין מישהו שאני מכיר שמזלזל בי, מעליב אותי, פוגע בי, כולם מתייחסים כאילו לא קרה כלום

כולם מתייחסים כאילו עכשיו סיפרו להם שקיבלתי מכה, כאילו זה פרט שולי ולא מעניין אפילו

אני בטוח ואני יודע בוודאות שמדברים עליי מאחורי הגב, את זה אני יודע

אבל זה בסדר, זה תיכון, מדברים הכל על כולם עם כולם

אבל עדיין יש משהו שמונע ממני לצאת בפומבי (שאגב אין לי מושג איך עושים את זה, פשוט הולכים לאנשים ואומרים תשמעו אני הומו? ), שמונע ממני להיות בחוץ ולדבר על זה עם חברים כאילו זה נורמטיבי, וזה חברה אחת שעדיין לא סיפרתי לה עליי וכמובן ההורים

ב12.6 יש את מצעד הגאווה, ואני מרגיש שאני מוכן לזה

אני מרגיש שאני רוצה ללכת, לראות, לספוג, להינות ולהיות גאה בעצמי ובמי שאני

השנה האחרונה גרמה לי להבין שזה לא בושה ואין לי סיבה להתבייש במי שאני, להפך

אני בטוח שההורים יקבלו, פשוט זאת שיחה לא קלה ודי קשה לנהל לדעתי

לא יודע אם אוכל לענות להם על כל השאלות ולא בטוח מה הטיימינג הנכון לקיים אותה

אני יודע שאני חייב לעשות אותה לפני המצעד, יש לי חודש, זה מספיק

לגבי החברה, קבעתי לדבר איתה בראשון, החלטתי שאגיד לה וזהו

הייתה כבר פעם שרציתי להגיד לה אבל התחרטתי, הפעם זה לא יקרה

אני רק יודע שכשדיברנו על 2 בנות מהכיתה שלה שיוצאות, והיא אמרה לי שאמא של אחת מהן לא מקבלת את הקשר, היא הוסיפה שזאת התנהגות פרמיטיבית ודעה פרמיטיבית, מה שמפה אני רוצה להסיק שהיא תהיה בסדר עם זה, ואם לא, סימן שהיא לא צריכה להיות בחיים שלי

בכל מקרה, בחודש הזה שלא הייתי כאן תמיד נכנסתי לבלוגים של אחרים

זה מדהים אותי שלמרות שאני לוקח הפסקה מהבלוג עדיין מעניין אותי לראות מה עובר על אחרים ואם הם בסדר

לא הגבתי לאף אחד, לא מתוך זה שלא עניין אותי, פשוט לא היה לי מה להגיד כל פעם

תמיד תמיד תמיד יש לי מה להגיד, עם חברים אני תמיד מוצא את המילים הנכונות להגיד כדי לנחם, לייעץ, לעזור

תמיד אני יודע מה להגיד ואיך להגיד את זה

ופשוט בחודש האחרון הרגשתי שבבלוגים אין לי את זה

בחיים האמיתיים זה כבר שונה

בחודש האחרון ייעצתי יותר מדי פעמים כבר, לפעמים אני מרגיש כמו פסיכולוג של אחרים

אני גם צריך את זה אתם יודעים? מישהו שידע מה להגיד, איך לעזור לי, להרים לי את המצב רוח

ואין לי את זה ממש בחיים, הכי קרוב לזה זאת אחותי, וגם לה אני לא יכול לספר את הדברים הכי עמוקים 

היא עוזרת לי, היא גם יודעת מה להגיד תמיד ומתי להגיד את זה, אבל רק כשאני מפיל עליה את הדברים ה"קלים"

ומה עוד.... אמממ.... אה! חיי האהבה שלי... אה כן, הם לא קיימים כי אין לי חיי אהבה

אני רק מחכה לרגע הזה שהבנאדם הזה ייכנס לי לחיים, באמת באמת שאני משתוקק לרגע הזה

אני חושב שחיכיתי מספיק זמן ומגיע לי, מגיע לי מישהו שיבין מה יש לו בידיים ושישמור על זה

ולא אני לא מרגיש שאני עף על עצמי, אני חושב שמדי פעם צריך לפרגן לעצמך - כי אם אתה לא תעשה את זה אף אחד לא יעשה את זה