קשה לי עכשיו, ובאמת שאני לא יודע מה לעשות. תמיד כשקשה לי אני מעדיף לברוח ולא להתמודד עם זה אבל תמיד בסוף זה חוזר אליי כמו בומרנג. אם רק היה לי זמן, זה כל מה שאני צריך... אבל אין לי אותו, אז אני באמת מנסה בפעם הראשונה לעשות עם זה משהו ולא לברוח שוב, כי בסוף הכל פשוט יתמוטט עליי... זה מדהים איך אתה יכול להעמיד פנים במשך כל כך הרבה זמן ואף אחד אפילו לא חושב שמשהו עובר עליך. היום אחותי באה אליי ושאלה אותי מה קרה ואמרה שהיא רואה שעובר עליי משהו בימים האחרונים, אמרתי לה שהכל בסדר... היא הסתכלה עליי לרגע במבט מוזר ואמרה לי שהיא יודעת שקרה משהו ושאלה אותי אם אני באמת חושב שהיא לא מכירה אותי... אז לא עניתי, אבל רציתי לענות לה שלא, היא לא באמת מכירה אותי. אף אחד לא באמת מכיר אותי, גם כאלה שיודעים את הזהות המינית שלי - אתם לא באמת מכירים אותי. ראיתי פוסט של מישהו לפני כמה ימים והוא רשם שעכשיו שהוא יצא מהארון הוא מרגיש שאנשים באמת מכירים אותו. זה חרטא. הם יודעים סך הכל למי אתה נמשך - זה הכל. הם לא יודעים על העבר שלך, על ההווה שלך, מה אתה רוצה להיות בעתיד, מה אתה מרגיש, מה אתה חושב, עם מה אתה מתמודד... הם לא יודעים והם גם לא ידעו. חברה הכי טובה שלי אמרה לי לפני חודש בערך (ועדיין אני זוכר את הניסוח המדויק של המשפט) שאת הסודות שלי אשאיר רק לעצמי, כי רק על עצמי אני יכול לסמוך. אבל זה לא ככה, אני רוצה עוד מישהו לסמוך עליו ב100 אחוז, רוצה עוד מישהו לספר לו הכל ושידע את כל הדברים שעוברים עליי עכשיו. זה אבסורד שאני קורא לה החברה הכי טובה שלי והיא קוראת לי החבר הכי טוב שלה אבל אני לא מספר לה את הדברים הבאמת חשובים שעוברים עליי (למרות שהיא כן), אני בוחר להעמיד פנים כי אני יודע שאף אחד מהאנשים בחיים שלי כרגע לא עובר את הדברים שאני עובר, גם אם למישהו מהם קשה לא קשה להם כמו שלי קשה ולא יהיה להם קשה כמו שלי קשה. וזה עוד יותר מקשה על החיים שלי. אז לסיכום, קשה לי עכשיו, ואפילו כאן אני לא יכול לכתוב מה עובר עליי. הייתי רוצה לפרסם לפחות אחת מהעשרים טיוטות שכתבתי מאתמול אבל אני לא יכול, פשוט לא מצליח ללחוץ על הכפתור...
היא אמרה שבסופו של דבר אצטרך לדבר איתה, כי אני אצטרך ממנה משהו
איזה חרא משפט, במיוחד שזה יוצא ממנה
אנחנו מדברים רק כי אני צריך ממך דברים? זאת הסיבה היחידה?
אז כבר שבוע היא רואה שאני לא תלוי בה כמו שהיא חשבה
והאמת לפעמים זה הקלה
לנסוע באוטובוס בבקרים וגם לחזור זה לא נורא כמו שחשבתי
אני כבר יומיים בבית וכנראה שאשאר גם מחר, גם כאן יש יתרון
אני לא צריך להגיד לה את זה
יעני ברור שאבא אמר לה, אבל איתו אני יכול להתמודד
עם העצבים והכעס שלה כשלא הולכים לבצפר אני לפעמים לא מסוגל
אז זה חוסך לי כאן
אבל רוב הזמן זה קשה
קשה לי שלא אכפת לה
לפעמים יש לה את ההזדמנות המושלמת לדבר איתי על זה, וזה לא קורה
אולי היא מחכה שאני אגיד משהו, לא יודע... כמה אגו יכול להיות לה אבל
מאז שזה התחיל אני בוכה גם מכל שטות
לא יודע עד כמה זה שטות אבל אלה דברים שלא היו גורמים לי משהו קודם
נגיד לפני יומיים הלכתי ברחוב וראיתי ילדה ממש חמודה (תסלחו לי אם זה נשמע קצת פדופילי) והתחלתי לבכות באמצע הרחוב
אחר כך הבנתי שזה אולי בגלל שאני גם רוצה ילדים ועם המדינה הזוועתית שלנו לא בטוח זה יקרה
זה קצת היה קשור גם לזה שנציג של הבית היהודי הגיע אלינו יום לפני
אבל ברגיל, הכל ביחד כנראה גרם לי להתחיל לבכות כמו מטומטם באמצע הרחוב
אתמול גם ראיתי המירוץ למליון, כי אני "חולה" אז לעשות משהו אחר לא היה
והיה קטע שהקרובי משפחה שלהם מתקשרים אליהם מהארץ
כאב לי שהקשר שלהם עם בנאדם אחד מהמשפחה (אבא, אמא, אח או לא משנה מי) יותר חזק מהקשר שיש לי עם כל המשפחה שלי ביחד
אז כמובן שהתחלתי לבכות שוב
אני פשוט ממש שונא את המצב הזה, שאין לי עם מי לדבר מהמשפחה
לא שקודם דיברנו על החיים או על משהו דומה, אבל סתם לחזור ולספר מה היה
והקטע שבאמת הכי מעצבן אותי זה כשאני מספר על זה לחברים, שיתמכו בי? חס וחלילה
כמובן שאני לא אשם, אבל לדברם אני גם "לא צודק"
כאילו מה הקטע? כשקשה לי אתם אמורים לזהות את זה לא?
אז במקום להראות עוד פעם שקשה לי החלטתי להישאר בבית ולהתמודד עם זה מול עצמי
אני לא צריך טובות של אנשים, ולא צריך להראות להם שקשה לי יותר
כשאני אבוא, אני אבוא חזק ומאושר ומחויך
רק פעם אחת, כמו שאני תמיד עומד לצידם ומחזק אותם לא משנה מה, בכל ריב שיש להם אני אומר להם שהם צודקים למרות שהם לא, ואז מציג בקטנה את הצד של השני, גורם להם אולי לחשוב על משהו שהם לא חשבו עליו, הייתי רוצה שהם יעמדו לצידי
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
