לכולנו קשה בצבא. למי יותר, למי פחות. יש כאלו שלא מסוגלים לאכול בבסיס, או שכבד להם הנשק, חיילים שמתגעגעים הביתה, שלא מתאים להם התפקיד שעליהם לבצע וכאלו שסתם לא מסתדרים עם המפקדים שלהם. השורה התחתונה היא שלכולנו קשה. במיוחד בהתחשב לעובדה שרובנו טעמנו חופש לפני הגיוס. הרי הגיוס הכי קרוב לסוף שנת הלימודים הוא ביולי, בערך חודש אחרי שמורים הפסיקו להטיל עלינו משימות. יש גם את הצעירים יותר בשנתון, כאלו שכמעט שנה עוברת עד לגיוס שלהם באפריל. בתקופה הזו, בין הלימודים לצבא, יש לנו סוג של חופש. חלקנו עובדים, ואז בחלק מהיום אנחנו כפופים למעסיק שלנו, אבל עדיין רב הזמן אנחנו אדונים לעצמנו במובן מסויים.
ואז מגיע הרגע בו מתיצבים בבקו"ם. מאותו הרגע, עלינו לעשות מה שאומרים לנו. זה קשה, זה מציק, זה מעצבן וזה מגיע מאנשים בגיל שלנו ולפעמים אפילו יותר צעירים. בשלב מסויים מתרגלים, מתלוננים קצת אבל עדיין מצייתים. כי זה מה יש וככה זה צבא.
אבל יש את הבודדים שלא מתרגלים. שלא מבינים שבצבא כמו בצבא צריך לציית לפקודות. גם עם הן באות ממישהי יותר נמוכה ממכם בראש וחצי וצעירה ממכם בחמש שנים. פה, כמובן, אני מדברת על כל האנשים שמתגייסים בשלב מאוחר יותר. ובניהם אותו ידיד שהתבכיינתי עליו לפני שבוע. שלא תבינו לא נכון, אני מאוד מעריכה אנשים שעשו עלייה והתגייסו למרות שהם לא תמיד חייבים. אבל רבאק בנאדם, השרות שלך הוא שישה חודשים מתוכם חודש טירונות וחודשיים אולפן. זה רבע מהשרות שאני עושה, שלא נדבר על שישית של שרות שחיילים עושים. אז קשה לקום בארבע וחצי בבוקר, המפקדת שלך גם לא בדיוק נהנת מזה. ומציק שאי-אפשר להסתובב עם הפלאפון בכיס, מן הסתם שאתה לא החייל היחיד שצריך לעשות את זה. ועצוב ומבאס שאתה לא רואה את החברה שלך שבוע שלם, כולנו עברנו את זה.
נכון שלהגיד שלמישהו אחר יותר קשה ולכן אין זכות להתלונן זה די שטויות. אבל עדיין, זה כולה לחצי שנה!
שבוע טוב יקיריי,
שימרו על עצמיכם
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: