קלישאת התבגרות

"אמא, כמה הרוגים היו היום?"
"שבעה."

מבט נופל, אל הקערה הקטנה שלי עם סלט העדשים. אני אוהבת לאכול סלט עדשים כשאני רואה טלוויזיה. 

אני לוקחת ביס מהסלט שלי וממשיכה לצפות. כאילו שמוות הוא דבר נורמלי ולגיטימי. כאילו שחיים של צעיר בן 21 או מתבגר בן 40 נגמרו ככה מאז ומעולם, ויגמרו ככה לעד. 

והם כל כך אנושיים, כולם. לכולם נשבר הלב,כולם הלכו לגן ולבית הספר ולחטיבה ולתיכון. כולם נכשלו במבחן, לכולם היה אדם שאהבו יותר מהכל ואדם שאהב אותם יותר מהכל. לכולם היו חלומות, לכולם היו תקוות, לכולם היה יכול להיות עתיד. אחד היה יכול לזכות בפרס נובל, השני היה יכול לחזור הביתה אל אמא שלו, שהייתה מכינה לו פסטה ברוטב שמנת פטריות ואת הלזניה שהוא הכי אוהב.

המחשבה שיש במרחק של כמה קילומטרים אנשים שמייחלים למוות שלי מכאיבה לי. אנשים שנכנסים למחילות שבנו חודשים קודם לכן במטרה לצאת מתור חור גדול בגן השעשועים שבקיבוץ ולירות, לפגוע, להכאיב כמה שאפשר.

כששיתפתי את הידיד שלי במחשבות האלה הוא אמר לי רק דבר אחד; "את לא חושבת שמבחינתם אנחנו מייחלים למוות שלהם?"

https://www.youtube.com/watch?v=AscPOozwYA8