הלוואי והיו לי מילים, אם רק יכולתי למלל, את התסכול התהומי שבחוסר היכולת להסביר, הבדידות בעולם שמתיימר להבין וחורץ את גורלי לבדידות גדולה עוד יותר, חוסר הבנה בסיסי מוכפל ממה שגם ככה קיים כחץ תמידי שמונע כל התמסרות ושקט רגעי.

היכולת הבלתי מובנת, של כל רגש, לשכנע כל נים בגוף שלי, בעת הופעתו, שהוא הוא, הרגש הנורא מכל, שהוא זה שמצליח לגרום לתאי הגוף ולשרידי המחשבות, להשאב כאחד לתוך סערת שברי מילים, תחושות ורגש, שכל כולו ריק ותוהו וחוסר נסבלות ונסיונות חסרי תועלת למצוא את התדרים שמצליחים לקלוט את אותם העמומים וחדים כאחד.

 הייתי רוצה למצוא מילים אחרות.