פתאום בכיתי.

העיניים שלי התמלאו בדמעות, וניסיתי בכל הכוח להשאיר אותן בפנים.

היא שאלה למה אני צריכה להשאר עם זה לבד, ואני עניתי שלא יודעת והדמעות התחילו לרדת. 

הסברתי לה שהכול משתנה לי. אני לא מכירה את עצמי יותר. אני לא חושבת אותו הדבר. 

אני לא חושבת אותו הדבר.

היא אמרה שזה ודאי מפחיד, והסברתי שלא, זה לא מפחיד, זה פשוט עצוב. אני עצובה.

אמרתי שזה עצוב שזה נגמר, והיא שאלה אם ב"זה" אני מתכוונת לטיפול, והשבתי שגם, שהכול נגמר.

אני נגמרתי במתכונת מסויימת. 

אני נגמרתי. 

ועכשיו אני צריכה להתאבל, זה אֵבל על עצמי. 

וזה לא כעס, או פחד, או נסיון להפוך את היוצרות, או להחזיר את עצמי הישנה, זה פשוט, עצב. 

עצב כי טוב עכשיו, אך גם ברע, היה לי טוב. היה לי נוח ומוכר ומנחם ונעים וכמה עצוב שזה נגמר. 

זה אֵבל, וריקנות וגעגוע למי שהייתי ואינה. 

ואני יכולה להחזיר אותה, לחזור לאותו מקום, לאותה עצמי, אך אני לא עושה זאת. כי עכשיו טוב, באמת, ומי אני שאוותר על זה?

זה כנראה נכון, שכותבים רק כשרע, כי הנה טוב לי ולא כתבתי מילה כבר כמעט שלושה חודשים, ורק כשלרגע הייתי מחוברת שוב לעצב עלו וחזרו המילים, וגם הן, לא מתקרבות לטיבן של מילים ישנות, מלאות משמעות, ויופי וכאב. 

נגמרתי במתכונת מסויימת. אני אני אחרת. כמה זה מוזר.

כמה טוב לי ושמח ומלא משמעות וכמה לצד זה עצוב לי.

טוב לי, אני שמחה, ואני צריכה קצת זמן להתאבל על עצמי. 

אני מתאבלת על עצמי.