הכול גדול עלי. הכול קשה מדי.

אני לבד כל כך, הכול אצלי מתפוצץ בפנים ואין דרך להוציא.

הכול יוצא מעוות. המילים בוגדות בי, ולא משרתות נאמנה את הפנים שלי.

רק דמעות יוצאות לי, של מלח ושל דם. רק דמעות ובפנים הכול מתפוצץ.

לחץ במצח, לחץ בחזה, ואני מוצפת.

שברי מילים ורגש ואלפי מחשבות חסרות מלל. 

אני כל כך צריכה. אני צריכה וזקוקה וכואב לי בפנים.

אני סורקת את אנשי הקשר בפלאפון, סורקת את המכרים במחשבות, ולמי אפשר לפנות.

אפשר, אני יכולה לבחור מבין רבים, אבל בשביל לקבל צריך לתת, מילה, מחשבה, שיתוף, ואין לי.

יש לי רק דמעות ובלבול ובדידות וכאב ורצון עז להצליח לבטא את כל ההתרחשויות הפנימיות במילים, וצורך אדיר להכניס מישהו לתוך הסערה האישית שלי, וחוסר יכולת. 

הכול נתקע בחומת הדמעות. הכול מופרד ומבודד.

הפנים והחוץ ואני לא מצליחה לגשר. אני לא מצליחה לחבר. להעזר. 

אם רק הייתי יכולה, אם רק היה יותר ברור, אם הייתי יכולה לתמלל, בלי שייהרס בדרך. בלי שילך לאיבוד.

אם הייתי יכולה לספר את כל מה שקורה לי בפנים, את כל סערת הרגשות, וכאוס המחשבות, והרגש והעוצמה, אבל אני לא מצליחה. 

אפילו לא לעצמי. 

כל מילה טועה, וכל מלל מקלקל. 

אם רק הייתי יכולה להעזר. אם רק הייתי יכולה לקחת מישהו איתי למבוך הפנימי שלי.

אני כל כך צריכה. אני כל כך לבד. 

אבל הכול נתקע בדמעות. ואני משותקת. 

בוכה ומרדימה את עצמי ומנסה להסיח את הדעת, ולחשוב איך ממשיכה מכאן, ויודעת שיעבור ואחזור לשגרה, אבל עכשיו קשה. 

כמה זה כואב להיות לבד. כמה זה קשה שהבדידות אינה תלויה ברצונם הטוב של הסובבים. 

אני אתפלל עליהם. אני באמת אתפלל. עליהם ועלי. גם אם בלי תוכן.

נבל ברשות התורה. איך הוא יכול להגיד את זה? איך הוא יכול לחשוב את זה? כמה כוחות אני צריכה בשביל לחמול ולא לרחם. אני מרחמת עליו. אני מרחמת כי כשהוא יעלה למעלה הוא יבין את גודל החטא. הוא יבין ולא יוכל להתחרט. איך הוא יכול לחשוב כך. כמה יוהרה. כמה טעויות. חילונית שכמותי שלא מבינה דבר אבל לא יכול להיות שזה מהות העניין, לא יכול להיות שזה הייעוד שלנו. לא יכול להיות שמשנה לאל איך קוראים לו, ושהוא צריך שנהלל את שמו ונפאר אותו. לא יכול להיות שהמהות היא בתפילה, ובביגוד, ובכשרות, ובשבת. לא יכול להיות שמה שחשוב זה איך נבטא את שם השם אבל לאכול את יצוריו זה בסדר. לטבוח ביצורים בחיים, בבריאה שלו. לשדוד את בעלי החיים מבעלותם על החיים. איך הם לא מבינים שזה נוגד את אמונתם שלהם? איך הם לא רואים שהכול מתגמד אל מול החטא המזעזע הזה? איך? כי הפרה רוצה למות כדי שנברך על הבשר שלה והנשמה שלה תעלה. איך אפשר לחשוב את זה? כמה עיוורות. ולפני עיוור לא תיתן מכשול. אנא, רק פקח את עיניהם ולבבם. כמה גאווה ויוהרה. ושאני לא אכשיל יהודים. הכישלון הוא שלו והוא כל כך גדול. כישלון שלא בטוח שאפשר יהיה לכפר עליו. אבל הספר לגניזה ושאני לא אכשיל אנשים. האם יש משהו שאני חושבת שאני צריכה לעשות מבחינה דתית כי אני מפחדת את שואלת. כן. לא. לא יודעת. זה עניין של סטטיסטיקה. זה עניין של הגיון. אולי הכול שטות. אולי הכול הבל. אבל יש סיכוי. יכול להיות. אז כן, אני מפחדת. אני מתה מפחד, וממשיכה לחיות. כי אין וודאות, ואין ביטחון, ומי יודע מה יהיה הלאה, אם יהיה ואיך. ומי יודע מה משנה בחיים עכשיו, ועל מה נשפט אם נשפט בעולם הבא. אי אפשר לדעת. בחיים לא נדע. אבל אני בהחלט מפחדת. וזה לא פחד שמעיד על בעיה נפשית. זה פחד הגיוני מאוד. זה פחד רציונלי ואמיתי ומציאותי. אני מרוסקת. פותחת את הסידור ובוכה. מתפללת ובוכה. מתחננת. הלוואי ולא הייתי פוגשת אותן לעולם. זו לא האמת. כמה הן הפכו את עולמי. הן שינו את חיי. אני אוהבת אותן. אני מתפתחת ולומדת בזכותן. והן שוברות אותי מבפנים. הן רוצות את טובתי, רוצות את תשובתי, ומאמינות בלב שלם, אבל לא יכול להיות שזו התשובה. אפשר ללמוד ולהתחזק ולהקפיד ולהשתדל וכמה זה אפסי אל מול גודל הזוועה שלוקחים בה חלק, אל מול הכאב האינסופי והבלתי מדיד של מיליוני יצורים חיים שבו הם תומכים. שאותו הם מממנים. בשם השם. בשם השם נעשה ונצליח. בשם השם בואו נציל חיים, בבקשה. בואו נהיה טובים ונמלא לבנו חמלה ולא אכזריות רצחנית. 

היא אמרה שלימדו אותה שתמיד יכולים להיות חילוקי דעות אך הכי חשוב שלא יהיו חילוקי לבבות. אני כנראה עוד לא שם.

אני עוד טועה ותועה ותוהה, ורק מרגישה חילוקי לבבות בלי סוף.

וכמה זה כואב.