אני אוספת נקודות, נקודות מעצמי, מאחרים, אישור וגילוי על כל נפלאותיי.
כשהמחמאות לא מפסיקות לבוא, שיבוחים והילולים, הנקודות נערמות.
האגו שלי תופח, ויחד עם הקילוגרמים שירדו, אני מסתובבת זקופה, וגאה.
נלחמים עלי לשנה הבאה, ההיא דרשה שאעבוד איתה, וההורים של ההוא כמעט התחננו שאהיה בקבוצה שלו.
מדווחים לי מהצד, על הדיבורים הטובים, "עילוי", "נהדרת", "לתפארת העולם כולו". נקודה, נקודה, נקודה.
לא סתם "דיסוננס", לא סתם.
מצד אחד ההתנשאות הפנימית, זו שמאפשרת לי ביטחון מוחלט, שאני אכן טובה יותר מאחרים, שאני משהו מיוחד, אני יותר.
הרי אגרתי נקודות מעל ומעבר, מחמאות, מעשים, מילים, הערכות.
ומנגד, כשהיא למשל אומרת שאני מדהימה, אני תמיד חושבת שיש משהו שהיא מפספסת, שהצלחתי לעבוד עליה.
כל מי שלא חושב ומביע עד כמה אני מופלאה, ונהדרת, וטובה מהשאר, אינו מבין דבר, ופשוט לא מכיר מספיק טוב, לא נחשף לכל הנקודות.
לעומת זאת, אני תמיד מרגישה שאני קצת עובדת על אנשים, שזה קצת מלאכותי, כל הנקודות הללו, אולי כולן סרק.
כל הזמן חושבת, על הגבול בין ביטחון לשחצנות, המעבר מהכרה ביכולות להתנשאות.
טוענים שאני צנועה, שאני שקטה וענווה, זה רק חלק מהנקודות שאני צברתי, שכך הם חושבים, שהרי בפנים כל כולי התנשאות טהורה, שעולה על גדותיה, ואיך יודעים אם זה שגוי?
למדנו לגנות את ההתנשאות, לשנוא את אלה שמרימים את האף, אך קיבלנו בתמורה צביעות עד אין קץ.
כולם יודעים שעליהם להיות צנועים, שרק כך, כישוריהם יהיו שווים משהו, ועל כן כל כישרון או יכולת הידועים לכל, כולל בעל התכונה, עליו להכחישם, ולהתנהל כאילו אינו כזה, לחלק מחמאות חזרה, לההפך ביישנים לפתע, מופתעים, ולא מודעים, כשאנו יודעים היטב את נכונות המידע.
חלילה העזת להגיד שאת טובה במשהו, שאת נהדרת במשהו, שאולי את אפילו בפסגה, שום אמירה כזו לא תתקבל ללא התנצלות על חוסר צניעות.
ולמה? למה עלי להתנצל על כך שאני יודעת שאני טובה בדבר מה.
כפי שאני מודעת לכל אותם דברים שאיני מוצלחת בהם, כל החסרונות, והכישורים שלוקים אצלי בחסר, אני גם מודעת וגאה בכל אותם דברים בהם אני פשוט נפלאה.
אבל אסור להגיד, אסור חלילה "להשוויץ", להשתחצן.
הגבול בין השניים, צניעות בטוב טעם, לצד הביטחון, אני עוד חוקרת את המינונים, לומדת לאזן.
בינתיים, אני אוספת נקודות.
כינוי:
דיסוננס.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
