"אנה מוכשרת המון פוטנציאל"

היום חוויתי הארה.

עוד אחת מתוך המון שאני חווה במסע ההתבגרות המופלא אך הלא פשוט של האימהות.

בחרתי לכתוב אותה כי זאת הדרך שלי להנציח תחושות ומחשבות שעלולות לחמוק ממני בשגרת החיים העמוסה והתובענית לפעמים. ואת ההארה של היום אני רוצה לזכור ולהזכיר לעצמי תמיד, כדי לטעות כמה שפחות למרות שזה ברור לי שזה יהיה בלתי נמנע מידי פעם.

ובכן...  אור, הבכור בן השש שלי ביקש ממני בבוקר שאראה איתו ביחד את הסרט "גשם של פלאפל2" שהוא קיבל בדיסק במתנה מחבר.

"אבל אורצ'וק, אתה ראית כרגע את הסרט" אמרתי.

"אז מה! ראיתי רק פעם אחת. אני רוצה לראות שוב איתך ביחד!" הוא הכריז בקול רם ואני הסכמתי וסיכמנו שבערב נראה יחד את הסרט. אחרי כמה דקות הוסיף "אנחנו נכין לבד פופקורן ונראה את הסרט ויהיה לנו כיף. קוּל נכון?", "הכי קוּל בעולם" הצטרפתי להתלהבותו. אפילו "החלקנו כיף" כיאה לבן שש ואמא "קוּלים" כמונו.

במהלך היום הוא הזכיר לי את העניין עוד מספר פעמים ובכל פעם אמרתי לו שנעשה זאת מאוחר יותר כי יצאנו לטיול משפחתי, כי רציתי לנוח קצת בצהריים, כי הייתי צריכה להאכיל ואח"כ לקלח את נועם התינוק, כי רציתי לראות את החדשות בטלוויזיה...וכך היום עבר.

הגיע הערב. כשביקשתי מאורצ'וק ללכת לישון הוא נזכר פתאום "אבל הבטחת שתראי איתי את הסרט..."

"לא יצא לנו היום. אנחנו נראה את הסרט מחר" עניתי.

"אבל הבטחת...הבטחות צריך לקיים! מה שיקרת לי?" שאל בעקשנות מהולה בקול מאוכזב.

באותו הרגע הבנתי שהוא אמנם ילד אבל הוא הוא איש קטן לכל דבר. שהוא באמת כבר לא תינוק. יש לו את העמדות משלו, יש לו את האופי העצמאי שלו, יש לו מזג ואישיות משלו ויש למילים ולהבטחות שלי מולו השלכות.

אני כבר לא יכולה "להשתיק" או להשכיח ממנו משהו עם עוד מתנה או תחליף כלשהו. אני צריכה לקחת אחריות וכך עשיתי.