לו היינו יודעים לשם מה אנחנו כאן, אף אחד מאיתנו לא היה ממשיך לחפש.

חודש שלם שלא כתבתי בבלוג, חודש של תהפוכות בחיי ועומס בלתי נגמר.

התפטרתי מחנות הבגדים כי נמאס לי להתנוון ולהרגיש כמו בגד מהלך, והתחלתי לעבוד כמארחת (כמובן שהעבודה הזו לא מספיקה לי ובו זמנית אני "מחפשת" אחרת). "מחפשת", זאת אומרת שאני חושבת על עבודה שהציעו לי.. אבל אני לא בטוחה עדיין לגביה.

בכל אופן, בעבודה החדשה נחמד לי מאוד. חוץ מהעובדה שכל הזמן מבקשים ממני לחייך כאילו שהייתי בובה יפה שקיימת כדי שאנשים יסתכלו עלייה ויראו משהו יפה. אני מתעבת את אותם גברים שחושבים שאנחנו קיימות כדי לשעשע אותם. אני באה לעבודה הזו כדי לקבל אנשים ולהושיב אותם היכן שירצו, ובו בזמן לעשות גם טייק אוואי. וגם לעשות את בין העבודות הכי קלות שהעולם אפשר לי לעשות.

עם זאת מקום העבודה הזה חביב. חצי מהגברים במסעדה ניסו להתחיל איתי ולא הלך להם.

רק לשניים מהם הולך בינתיים, עם האחד שכבתי ועם השני עדיין לא כי הוא נשוי ופחדן (שאגב, הוא גם הבוס שלי). ושמעו את הקטע הכי מצחיק בסיפור, הם מכירים אחד את השני שנים כי הם עבדו ביחד במקומות אחרים. הנשוי שאל אותי אם שכבתי עם מישהו מהמסעדה, מובן שעניתי שלא, כי מה כבר יכולתי לענות?

אתם בטח שואלים את עצמכם איך כל זה התחיל, וגם אם לא אני אספר בכל זאת.

אז ככה, מהיום הראשון הבוס שלי פלירטט איתי ופלירטט איתי. ביום השלישי הוא הלך רחוק ואמר לי שהתחת שלי "דרש" כשהתכופפתי. והאמת, שמאוד אהבתי את זה. פעם ראשונה שיש לי בוס כזה, פעם ראשונה שאני לא שונאת את הבוס שלי בכלל. ותמיד הייתה לי פנטזיה לשכב עם הממונה עליי, והוא ממש רוצה ומראה את זה בלי סוף.

לילה אחד הוא שלח לי הודעה. ולא עניתי כי הייתי עם חבר שלו. עניתי רק בשש בבוקר אחרי שחזרתי מלילה נפלא ונהדר, והוא לא ענה. לילה לאחר מכן הוא שוב שלח הודעה, ועניתי לו. אחרי פלירטוטים "קלים" הוא ביקש שאלך לשירותים ואשלח לו תמונה (הייתי בבר), וכך עשיתי. הוא אהב, ורצה עוד תמונה, אז שלחתי לו מהאוסף שלי. הוא שלח גם (לא ביקשתי), וגם אני אהבתי את הדבר העצום שגיליתי שמסתתר לו בין הרגליים. בתכלס תיארתי לעצמי שיש לו ענקי כי זה ממש בולט מהג'ינס... אתמול הוא אמר לי שהיה לו וויג'ן שלי עם קולר, הוא אמר לי את זה באמצע יום עבודה, ואני התחרמנתי כל כך.. ואוו, בחיים לא קרה לי דבר כזה. הרטיבות הגיעה עד לרגליים. ואני הייתי כל כך מובכת, לא ידעתי מה לעשות עם עצמי, כשכל שניה עוד גל ועוד גל הגיע. באיזשהו שלב חשבתי שזה פיפי מרוב שזה היה שופע, למזלי יכולתי לבדוק כי זה נזל ליריחיים הפנימיות, אז טעמתי וגיליתי שזה מי הכוס שלי. סיפרתי לו שאני ממש רטובה, והוא אמר שהוא רוצה לטעום. מה שרק הגביר את מפלס החרמנות שלי ואת מפלס המבוכה שלי. כל פעם שהתקרבתי אליו הרגשתי עוד זרם של חרמנות מציף אותי.

כל המשחקים האלה ממש עושים לי את זה, וגם קצת מכאיבים לי בו זמנית, כי יש מצב שבסוף לא יקרה כלום ואנחנו נישאר במצב המוזר הזה. והאמת שיש לי עוד שניים חוץ ממנו, כך שהוא לא אמור להדאיג אותי.. אבל מה זה לא אמור בכלל. זה מה שקורה ואין לי דרך להתנגד לזה. ובאמת שניסיתי.. אבל זה לא עובד.

קצת משעשע ששכבתי דווקא עם עובד שהוא מכיר שנים לפני, ובכלל לא תכננתי את זה. אפילו לא ידעתי את זה כששכבתי איתו. העובד הוא אחראי על הבר. שניהם מבוגרים, הבוס שלי בן 34 והשני בן 33. בתכלס, בכלל לא רציתי את השני, כשהוא הזמין אותי לבירה הייתי בטוחה שזה בקטע ידידותי (התמימות של גיל 18). ואז כשזה קרה, ממש רציתי את זה. הוא חמוד ומצחיק אותי בלי סוף, והוא חכם ויש לו את הקול הנמוך הכי סקסי ששמעתי בחיים. הוא סקס מדהים, אף על פי שבפעם השניה הוא נהיה קצת עייף.. מרוב כל הסמים שהוא עשה במהלך חייו משהו שם קצת השתבש. אבל לא נורא, אני מבינה את זה. הוא בכל אופן נפלא. זה קצת מוזר לי למנגל בין שני חברים, כי הבוס שלי כל פעם מתקשר אליו כשאנחנו מזדיינים או כשאני שוכבת עירומה על הספה לאחר רצף אורגזמות מטורף. יש בזה מן הסוטות כשזה גורם לי לדמיין את שניהם ביחד, כל אחד מצד אחר, מזיינים אותי הכי חזק שאפשר.

ומובן שזה לא יקרה, ואני אמשיך לפנטז ולפנטז, עד שאטעם את הרטיבות מהרגליים.

הכללות הכללות הכללות, כמה שאנשים אוהבים לעשות הכללות. כמה תבניתיות באנושות אחת ומטומטמת? כמה שאף אחד מכם לא מבין את רמת האידיוטיות שבחלוקה לתבניות. כמה אידיוטים.

"את יודעת, גם אני הייתי בדיכאון בגילך.. וזה תמיד משטויות בגיל הזה..." - אידיוטים!!!! פשוט אידיוטים.

ועכשיו כשסיימתי להוציא את העצבים שלי על הכתוב (לא באמת סיימתי, אני אמשיך), אני אסביר מדוע אנשים שאומרים דברים כאלה אידיוטים. אז ככה; קודם כל, אתם לעולם לעולם לא תדעו מה התחולל בעברו של בן אדם או מה מתרחש במוחו לפני שהוא מספר לכם! וזה לא קשור לגיל, אידיוטים! כי אונס, ניסיונות התאבדות, התעללות ועוד מליון ואחת דברים אפשר גם לעבור בגיל 12, אידיוטים.

אז בואו ואספר לכם מה קרה לי, כדי שתלמדו (ככל הנראה לא תלמדו כי אתם אידיוטים) לא לשפוט בן אדם על פי גילו הצעיר ובמיוחד לא לשפוט את רגשותיו האישיים!!!

הוריי הכו אותי מגיל 7,8 עד גיל 15. בנוסף, גם אחותי (שגדולה ממני בשמונה שנים) הייתה מצטרפת ל"חגיגה" ומכה אותי. מה גם שהייתי ילדה מלאה כך שגם בבית הספר לא היה לי קל. חוסר האונים הזה גרם לי לנסות להתאבד לראשונה בגיל 8, פשוט בלעתי מה שמצאתי בבית.. כל מה שהיה כתוב עליו "לא לשתייה". מובן שאז לא הכרתי עדיין את רפלקס ההקאה וגם אחרי שהכרתי ניסיתי שוב ושוב. ועם השנים ניסיתי בכל מיני דרכים אחרות ומשונות, והייתי חכמה כך שאף אחד לא ידע על זה. מצבי האומלל גרם לי להגיע למצב של רגרסיה. הייתי מרטיבה במיטה עד גיל ממש מאוחר, לפחות עד גיל 12 או 13. ואמא שלי הייתה מתעללת בי נפשית ופיזית בכל פעם שהייתי מרטיבה במיטה. כאילו הייתי איזה כלב שהשתין בבית וצועקים עליו כדי שיפסיק, במקום באמת לטפל בבעיה ולקחת אותי לרופא כמו שכל הורה נורמאלי היה עושה.

סיפורי האומלל הביא אותי לכדי התאשפזות מרצון בבית חולים פסיכיאטרי. פשוט הגעתי למצב שאם לא הייתי מתאשפזת, ככל הנראה לא הייתי כאן כדי לספר לכם על זה. הייתי מאושפזת למשך חצי שנה, וכשיצאתי הכל היה כל כך ורוד!!!

סתם, לא באמת.

הכל המשיך להיות חרא, והבית המשיך לאיים, ועדיין לא הצלחתי להסתכל לאבא שלי בעיניים. היחסים עם אימי עד היום איומים ואני מתעבת את האישה הזו, ובעיקר בגלל שהיא הצליחה לפגוע בי עד כדי כך שזה משפיע על חיי היומיום שלי.  

ושום דבר ממה שעברתי לא עוזב אותי, שום דבר. ואני מנסה לברוח כל הזמן, אף על פי שאני יודעת שזה לא יעזור, כי עד שאני לא אשלים עם העבר הוא ימשיך להילחם בי ולרדוף אותי. אני מרגישה אותו בכל הדברים הכי קטנים והכי גדולים שאני עושה בחיי. בהכל. הוא שם.

והכל בגלל שני אנשים אידיוטים שלא ידעו לחנך את ארבעת הבנות שלהן.

הטמטום האנושי.