בהצלחה לכל מי שעושה בגרות מחר, ובהצלחה לי :)
חזרתי לפני שעתיים בערך מהשיעור שלו. בשיעור הראשון היה כיף ממש, בשני נהרס לי המצב רוח. החלטתי לכתוב עוד קטע עליו (עד שיימאס לי ממנו כבר), מאחר והוא תמיד הביא לי השראה.
באמצע השיעור השני הוא התחיל לדבר על דיכאון וימים מבאסים, ורוב הזמן הסתכל עלי. הוא ממש התלהב כשהתחלתי לרקוד נורמאלי, ולא כמו גופה במשך כל השיעור.
הוא יצא מהסטודיו, מחזיק את בקבוק המיץ בידיו. משחק עם הבקבוק, בוהה
בי בזמן שהוא מדבר עם תלמידים אחרים. "תגידי, הכל בסדר?" הוא פנה אלי.
"אכלת? שתית? את מרגישה טוב?" הוא המשיך. היה לו מבט מודאג על הפנים,
מנסה להראות אכפתיות ונימוס.
"כן, בערך", עניתי לו והזזתי את ראשי אחורה, לקיר. בהיתי בתקרה בזמן
שאני בטוחה שהוא עדיין מסתכל עלי. "את בטוחה?" הוא שאל שוב וגירד את
אפו. הניח את הבקבוק שלו לידי, הוציא חולצה מהתיק וחיכה לתשובה.
"אתה יודע שלא", השבתי לו והתיישבתי על הרצפה, מתוך הרגל. עצמתי את
עיניי וכל כך הרבה מחשבות החלו לרוץ בראשי, מה היה קורה אם לא הייתי מכירה אותו
לעולם, או מה היה קורה אם לפחות לא הייתי לומדת אצלו. למרות שאני שמחה שכל זה קרה, אני חושבת שזה יותר הזיק מאשר הועיל לי.
האמת, אני יודעת שלא אכפת לו ממני. אני בטוחה שאפשר לזייף אכפתיות, אבל לפעמים אני
מפקפקת בזה. לקחתי את התיק שלי מחדר הלבשה והתיישבתי על הספה. הוא החליף את חולצתו בשירותים
וחזר. הסתכל עלי, הלך לקחת את התיק שלו וחזר לעמוד מולי.
"את באה?" הוא שאל אותי וחייך. "לאן?" השבתי לו במבט מבולבל.
"למעלה, לדבר. אני יודע שקרה לך משהו."
מצטערת שזה כזה קצר ומעפן, אני פשוט ממש לא במצברוח עכשיו כדי לכתוב, ובמיוחד לא עליו. אבל הוא ההשראה היחידה שלי.
תודה שקראתם, אוהבת, אנה. 
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
