לא כתבתי כבר כמה שנים, ואני לא יודעת אם אני אמורה להיות מאושרת מעצם העובדה שבסופו של דבר אני נמצאת כאן עם הזנב בין הרגליים במקום שנהגתי לעשות בו שימוש על מנת לשמר כל כך הרבה קרעים מדממים מעצמי.

אני חושבת שאני מתחילה קצת להפנים שקשה לחיות ככה. קשה להיות זו שמכריחה את עצמה לשבת ולצפות מהכיסא היחיד שצמוד כל כך לשולחן מאחור, מנסה לשכנע את כולם וכנראה שאפילו גם קצת את עצמה שזו הדרך לחיות בשקט. שזה המקום שלה בעולם. אני כבר לא הילדה שקמה והלכה לישון לצד הריח הטבעי והדוחה של מצעים (שבקרוב יהיו מכוסים בקיא, מה שכנראה עזר מאוד לריח להיות דוחה עוד יותר) בבית החולים כבר בגיל 13 וכבר עברו מספיק שנים בשביל שיוכלו להגיד שאבסורדי מצדי להעלות אותה שוב, אבל חלק ממני עדיין מתעקש להזכיר לי שאני מרגישה אשמה על כל אותן השנים שביליתי בלהשתיק אותה בצורה כזו ולגרום לה לרצות כל כך לחיות דרכי שוב ולהצליח לעשות את זה. אני ממשיכה להתקיים רק בגלל שהאפשרות להפסיק מפחידה אותי עוד יותר, והפכתי למשהו שהדברים היחידים שהוא הצליח לגדל היו חזה גדול ושיער ארוך ומאובק שכבר הספיק לאבד את הזוהר והצבע הבהיר שפעם היו בו.

אני הולכת לשחרר אותה, ולקוות להצליח להביא את עצמי למצב שבו אני מנהלת איתה דיאלוג שלא כולל בתוכו תחרות דומיננטיות. מגיע לה חיבוק, בסך הכל.

אני רוצה לקוות.

קצת.