הבלוג של סבטי

איזה כותרת מתנשאת הא?
אפשר לחשוב. האהבה הראשונה שלי (תכירו, קוראים לו נדב) נמשכה חמישה וחצי חודשים והסתיימה לפני... כמעט חודשיים. כולה.
מינוס החודש שנשארנו בקשר והתמזמזנו פעם או פעמיים. אופס.
אבל באופן רשמי (אני אוהבת להיות מאורגנת) אני רווקה כבר זמן-מה, ונשיקה אחרונה (מדהימה, חשוב לציין. יש! כמה כיף לצאת ממערכת-יחסים עם זיכרון של נשיקה אחרונה שהיא לא רק טובה, אלא ממש טובה, ולא רק ממש טובה אלא breath-taking) הייתה ב18.04 (אני אוהבת להיות גם מדויקת, אם כבר מתוודים), מה שאומר שעבר מעל חודש מאז היה מישהו בחיי. או בשפתיי. או בחולצתי.

תמיד מתסכל אותי הקטע הזה של "היינו ביחד חמישה וחצי חודשים." סעמק, לא יכלנו להחזיק עוד שבועיים ולהגיע כבר לחצי שנה? הבחור תיכנן לקנות לי מצלמת פולארויד, למען השם! (אני מאוד חושקת במצלמת פולארויד. קיוויתי שתהיה לי אחת כזאת ואז הוא יהיה הצילום הראשון שלי, כי זה חמוד משהו, אבל לא. אז לא.) אבל לא, לא יכלנו להחזיק עוד שבועיים. נתעלם מהעובדה שהשבועיים האחרונים שלנו היו גרועים, ונתעלם מהעובדה שבכללי בחודש האחרון הרגשתי שהקשר קצת צולע לנו, יותר צולע בעצם מהולך (לא שרציתי. אהבתי את הילד הזה כאילו החיים שלי היו תלויים בזה). למה לא יכלנו להגיע לחצי שנה? זה תחום יפה ועגול ומרגיש נכון יותר.
"פאק מצטער לשמוע שנפרדתם.. כמה זמן הייתם?" "חצי שנה" "וואו זה הרבה" VS. "פאק מצטער לשמוע שנפרדתם.. כמה זמן הייתם?" "חמישה וחצי חודשים." "כמעט חצי שנה הא?" "כן.." "באסה." קולטים את ההבדל נכון? לא נורא. היה טוב וטוב שהיה. הרווחתי מזה אחלה אוזניות (אני לא מטאפורית. לחודש הראשון שלנו הוא קנה לי אוזניות סטריאו איכותיות ב300 שקל, החמוד).

מה שכן מבאס זה החוסר-ביטחון שבא לי בעקבות המערכת-יחסים הזאת. הייתם מצפים שלהפך, אני אצא לעולם מחוזקת בתחושה של "הוו אהבו אותי! אהבו אותי ויאהבו אותי ונמשכו אליי, אני מדהימה ויכולה להשיג מי שבא לי" ועל הדרך אעשה איזה שינוי מראה מטורף, כמו איזה קעקוע מגניב (לא של פרפר עם ציטוט יפה ליד. come on people, start being original), אבל דווקא לא. היה לי ביטחון-עצמי לפניו (ביטחון-עצמי שלא נבנה ברגע, לקח לי זמן להגיע למעמד הזה של "אני פאקינג בן-אדם אדיר"), אבל איכשהו אני מרגישה קצת פחות בטוחה בעצמי בגלל הפרידה הזאת. העובדה שיש לי ירכיים שמנות (aka jiggly thighs), שתמיד הפריעה לי שם בקצה של המוח אבל לא מאוד, נראית כמו הסיבה העיקרית לזה שאין אף-אחד שמתוודה על אהבתו הסודית כלפיי.

בכל מקרה, מהיותי מי שאני, שכחתי מהר מאוד איך זה שיש לך בן-זוג (התרגלתי לעניין תוך יום-יומיים. 'התרגלתי' לא אומר 'התגברתי', דרך אגב) ואני מרגישה כמו הרווקה הנצחית. תמיד יש אחד כזה בכל חבורה, לא? בחמישייה שלנו (כן, כמו בסדרות, שיש חמישייה של חברים) יש אחד כזה (הוא החבר הכי טוב שלי), שהוא תמיד מרגיש כ"רווק הנצחי" למרות שהוא עם חברה שלו (שהיא במקרה גם חברה הכי טובה שלי) כמעט חצי שנה. חלק קטן ורע בי קצת מעוצבן עליהם כי הם יגיעו למעמד החצי-שנה-ביחד וזה אומר שהם ינצחו אותי, אבל שיבושם להם. אלוהים יודע כמה השניים האלה צריכים מישהו לאהוב.
הקטע הוא, שלדעתי החוסר-ביטחון נובע מהעובדה שאני לא נאהבת יותר. עזבו את זה שאין יותר "good morning texts", זה בקטנה - זאת התחושה הזאת של לדעת שמישהו לא נזכר בך ברגע אקראי ביום, ומישהו כבר לא מתרגש מהצחוק ("היפה הזה") שלך. זה כואב איפשהו. אתה כבר לא מרגיש בן-אדם מיוחד עם קצת קסם, יותר כמו בן-אדם רגיל ומשעמם וחסר כל ייחוד בעליל. בנאלי שכזה. מה שמציק זה שברור שאני עדיין משפיעה עליו, ראיתי את זה כשנפגשנו (עם עוד 10 אנשים בערך) שלשום, אבל כרגיל הייתי צריכה להיות מטומטמת ולדבר יותר מדי במקום להשאיר טעם של עוד. מתי אני אלמד? אני אתקן את זה אבל מתישהו. יציאה הבאה (אם הוא יבוא, מקווה שכן כי האמת שכיף איתו) אני אשאיר רושם קצת יותר שפוי.

בכל מקרה, נלך שנייה לכותרת הקטע בכלל. עד עכשיו הייתה לכם אקספוזיציה מדהימה עליי (אני אוהבת להיות מאורגנת ומדויקת (בעתיד תבינו שזה מאוד תלוי-סיטואציה), יש לי שלושה חברים הכי טובים וחמישיית חברים קרובים, אהבה ראשונה בשם נדב, אוזניות סטריאו טובות, ירכיים שמנמנות ואני רוצה להיות נאהבת), אבל בואו נעשה דקה התאפסות ונתחיל ממה שגרם לי לכתוב את הקטע מלכתחילה.
ממליצה לכם בחום ל-א לראות סרטי אהבה חמודים (ראיתי 'ביסטלי', באמת סרט מוצלח) בתקופה של פרידה ועד שיש מישהו חדש, כי זה מה שאני עושה ולצערי אני במצב-רוח המייאש הזה של "סעמק למה אף-אחד לא אוהב אותי אני נחמדה אוף אוף", וזה מה זה לא המצב-רוח האהוב עליי. זה, בנוסף לעובדה שאף בחור לא כתב לי בוואטסאפ "רוצה לצאת היום בערב?" (לא שאני מעריצה של הצעות כאלה בסמסים או בטלפונים, this shit is meant to be face to face, אבל ניחא, אני אקח מה שייתנו לי כרגע), גרמו לי להיכנס לייאוש קל. דגש על הקל. ומה עושים במצב-רוח מייאש? כותבים.
אז בניגוד לאירועי העבר בהם השקעתי אלפי שנים בעיצוב הבלוגים שהיו בעילום שם, החלטתי לעשות בלוג אחד שבו אני אכתוב מה שאני ארצה, לא אקשט עם תמונת לוגו (שכחתי איך קוראים לזה, אני לא חושבת שזה לוגו אבל שיהיה) , ושיהיה עם שמות. את השם האמיתי שלי אני עוד לא אמסור, פשוט כי אני יותר אוהבת את הכינוי שלי - "סבטי", ותודה לחבריי הטובים שנתנו לי אותו בעקבות היותי שמינית רוסייה.

אז היי. אני סבטי, מסיימת י"א (נשארו לי שתי בגרויות ודיי, תנ"ך בשני ולשון באמצע יוני) ו... רווקה. זה ממש לא בלוג היכרויות או משהו כזה, אני לא רוצה שתשלחו לי הודעות של "רוצה להכיר?". סתם כזה. ברגוע.
ועל כן רשימה קצרה של דברים שאני רוצה לעשות בזמן הקרוב (העובדה שסיימתי מורחב אחד ואין לי בגרויות השנה במורחב האחר, נותנת לי המון זמן חופשי בבית-ספר. השבוע אני לא לומדת בכלל, לדוגמה, אז אני צריכה לנצל את זה):
* ללמוד רוסית (אני מתה על רוסית, על הולנדית, על גרמנית. שפות מרובעות פשוט עושות לי את זה, אז יאללה).
* להיכנס לכושר (בתכלס רק הירכיים שלי מציקות לי. אני אקנה את המכשיר הזה ואקרע את התחת. או את הירכיים. מה שיבוא קודם).
* למצוא עבודה (כי להשיג כסף לבד זה להיות עצמאי לחלוטין (אני אוהבת להיות עצמאית. מאוד.) וכי ראבק, מה אני אעשה בבית כל היום? אגרבץ?).
* להשתזף (כי אין ברירה. הרגליים הלבנות האלה צריכות לחיות קצת).
* להכיר אנשים חדשים (במציאות. לא דרך הבלוגים, זה לא מטרת הבלוג הזה. אני באמת צריכה אנשים חדשים בחיי. אולי אפילו הישועה בתחום הרומנטי של חיי תבוא מהם).
* ללמוד נהיגה (יכולתי להתחיל כבר בינואר, סעמק).

מתכננת לכתוב לכם שוב בשבוע הקרוב. מקווה שעד אז אני כבר אשיג עבודה ואקנה את המכשיר ירכיים הזה.
שלכם, סבטי.