הבלוג של סבטי

ראשית נתחיל בהתנצלות שלי - גם על הפוסט הקודם המשעמם להחריד, וגם על זה שכתבתי היום ולא אתמול כהרגלי.

יום ראשון, 08.06.14:
קמתי בשמונה וחצי בבוקר עייפה כמו לא-יודעת-מה, ניסיתי לחזור לישון ללא הצלחה רבה. התארגנתי, לבשתי גופייה שלא לבשתי אף-פעם לפני כן (שחורה יפה כזו מh&m, אחר-כך בדיעבד התברר לי שהיא טיפה שקופה, ד"ש חם ממני לכל מי שזכה לראות את החזייה-שחורה-עם-נקודות-לבנות-שלי) ושורטס סגול (זה הפרטים הקטנים שהופכים את הסיפור למעניין), הרגשתי יפה ויצאתי מהבית.
מכירים את זה שאתם נוסעים באוטובוס ועוברים בתוך שכונה בעיר ורואים שיש תחנת אוטובוס ישר מחוץ לבית של מישהו? כאילו, הבני-זונות אפילו לא יוצאים מהלובי של הבניין והופ, הם בתחנה? אז אומנם אני לא כזאת, אבל יש תחנה במרחק של שתי דקות הליכה ממני, שזה גם בונוס לכשעצמו. הגעתי לתחנה, עליתי על האוטובוס (אני ממש חייבת לתקן את הרבקו, כל הנסיעות שלי בלעדיו כבר הופכות לעלות משל עצמן), נפגשתי עם סתו בארומה והזמנו לנו כריך סלמון (מעולה! מומלץ בחום, סלמון תמיד טרי ולא מלוח מדי) והתיישבנו לנו לאכול תוך כדי ריכולים - כאלה בנות אנחנו.
נכון תמיד יש לכם את 'החבר ש'? כאילו, לכל חבר יש תחום מוגדר (תמיד כדאי שיהיה חבר לכל תחום בחיים: נגיד, חבר לשתות איתו וחבר לצאת איתו להרפתקאות ספונטניות, ורצוי שהם לא יהיו אותו אחד [במחשבה שנייה, אולי מאוד כדאי שהם יהיו אותו אחד]). בכל מקרה, סתו היא החברה שלי לריכולים - יש לה אופי עוקצני ושנון, מה שהופך אותה למשעשעת מאוד ומבינת עניין. מעבר לזה, היא גם הייתה שם בשבילי בתקופה של הפרידה ומאוד עזרה לי, אז אני דואגת לשמור איתה על קשר כדי שאם היא תצטרך עזרה יום אחד - אני אהיה שם בשבילה. (הערה: מתברר שלפי עדן, אני 'החבר הזה שבא ואוכל לך את כל האוכל וחופר לך ונמרח לך על כל המיטה'. כפרה על הילדה, היא מתה עליי ולא יכולה להכחיש את זה).
איפה הייתי? ארומה, ריכולים, כריך סלמון. אחרי זה יצאנו לחפש עבודה (לי כבר יש אחת, אבל מה אכפת לי להתלוות אליה ואולי בדרך למצוא אחת טובה יותר?), השארנו פרטים בהרבה מקומות אבל לא מצאנו. לא נורא. אחרי זה התפצלו דרכינו ופניתי לספרייה העירונית, שם חיפשתי חומר קריאה מעניין בכל הקשור לפסיכולוגיה או קרימינולוגיה but there was none, אז החלטתי לקפוץ למרכז מבחני התיאוריה ו- בדיוק, להיבחן. אחרי 25 דקות של מבחן תיאוריה ש75% בערך מהשאלות בו היו אחת לאחת כמו באפליקציה (אם יש לכם אפליקציה, אל תטרחו לתרגל שאלות - תעברו ישר ללשונית 'מבחני תיאוריה' ותיבחנו עד שתצליחו להגיע למצב של לעבור יותר משלוש בחינות באפליקציה) ועברתי עם שתי תשובות שגויות. תותחית אני.

היה קטע נחמד בבחינה - אחרי שיצאתי, חיכיתי בקבלה לתוצאות, והמזכירה הסתכלה במחשב ואז נתנה לי חיוך חשאי קטן כזה של 'עברת, אבל לא שמעת את זה ממני', וזה נתן לי תקווה קטנה למין האנושי משום מה. בכל מקרה, קיבלתי את התוצאה, יצאתי, חיכיתי לאוטובוס, קיבלתי שיחה מעומר שבמהלכה סיכמנו שנוסעים עם כל החבורה ללאילת בחופש הגדול ונסעתי הביתה.
הגעתי הביתה, אירגנתי לעצמי ארוחה בחמגשית (חמגשית: מגש אלומיניום שבו יש הפרדה כדי שרכיבי הארוחה השונים [במקרה שלהלן, שניצל, פסטה עם פרמזן ושש עגבניות שרי] לא יגעו אלו באלו) (חייבת לציין, לצד החמגשית נוספו כוס מים וארבע עוגיות קטנות, הכל היה מסודר ומאורגן יפה וזה רומם לי את המצב-רוח באופן לא-רגיל), הפעלתי פרק של האוס וצפיתי בו רבע שעה - אזי נאלצתי להתחיל להתארגן, כי עכשיו ארבע ובחמש יש לי עבודה, ואני צריכה לקחת אוטובוס שמגיע פעם ב- ולוקח לו עשרים דקות להגיע לקניון. החלפתי את השורטס הסגול למכנס ג'ינס, כי וואלק, עבודה, צריך להראות ייצוגיים ויצאתי לי.
יופי טופי, הייתי בעבודה, ובדיוק היה מלצר מתלמד בגילי במסעדה שנראה בדיוק כמו הטייפ שלי. נחמד למדי, נהניתי לצחקק עם עצמי כמו סתומה על כמה שאני סתומה רק כי יש מישהו חתיך ולהפיל את הפלאפון שלי כי הוא דיבר אליי (לא מדויק, הוא נפל לי בדיוק כשהוא פנה אליי, אבל מהצד זה נראה ככה והיה דיי מצחיק, צחקתי מולו ממש חזק [זה חוקי, כי יש לי צחוק יפה, ותודו לטל ולנדב על המידע הזה] והוא חייך בנחמדות לא-מעושה בתגובה). היה משעשע, חייבת להודות. אהה שכחתי לספר! בסביבות חמש וחצי, מי הגיע למסעדה אם לא טל חברי הטוב כדי לבשר לי שהוא השיג עבודה בקניון! הילד היה מחוק לגמרי, הוא היה בלי רטלין והוא משום מה תמיד שרוט בקטע רציני אחרי עבודה וצחק כל-כך הרבה בלי סיבה, דבר שגרם לי לצחוק כמובן ולהכריח אותו להעמיד פנים שהוא מסתכל בתפריט ושוקל לקנות משהו. החלק המשעשע זה שאחרי שהוא הלך, הבוס שלי בא ושאל אותי אם זה חבר שלי - "פלוס מינוס, אני מכירה אותו.." "הוא לא נראה מאה אחוז הילד", אימרה שכמובן סימסתי לטל ושגרמה לו להיחנק מצחוק. הגעתי הביתה ברבע לשתיים עשרה (בלילה).
היה יום פרודקטיבי סך-הכל, ואם יש משהו שאני אוהבת, זה ימים עמוסים ומלאי תזזית - אז איזה כיף.

יום שני, 09.06.14:
האמת שלא הרבה בכלל, למדתי קצת לבגרות בלשון (היא ביום חמישי ואני גרועה, אלוהים יודע למה אני מוגשת על 92[!!!] אם הציון הכי גבוה שלי השנה היה 87), הלכתי עם אמא להוציא דרכון אבל היו 70 איש לפנינו בתור אז וויתרנו, ואז הלכתי לעדן בסביבות חמש וחצי, והיה כיף איתה - הזמנו ג'פניקה וצחקנו המון. מה שנחמד זה שהיא יזמה שניפגש, ונחמד לראות שהיא התגעגעה אליי. חוץ מצחוקים גם יצא לנו לדבר בקטע רציני על חיים ודיאטה וכל זה, וזאת הייתה שיחה טובה שבמהלכה גם שפכתי לא רק את דעותיי בנושא אלא גם ידע נטו, ושמתי לב שהתגעגעתי לשיחות כאלה. שיחות של דברים שחשובים באמת, על למה צריך ספורט במקום לסבול בלי מתוקים, ולמה לא כדאי לבזבז את החיים בלדאוג, והשתמשתי גם בטון המסביר שלי (מתברר שאם יש לך קול יפה, אז אוטומטית יש לך קול לכל דבר - קול להסברים, קול לפלרטוטים, קול להרגעה, קול לציניות, וכולי וכולי) ובאמת היה כיף איתה.

יום שלישי, 10.06.14:
נפגשתי עם עומר (לא הבן, הבת, סתם מישהי מהכיתה), סתו ויעליקה לארוחת בוקר. הגעתי וחיבקתי את יעל ושחררתי והיא לא וזה היה נחמד, לראות שהיא מתגעגעת אליי, ואז הזמנו שתי ארוחות בוקר זוגיות בקפהקפה והאמת שזה היה מאוד טעים ומשביע. בערך באמצע הארוחה, בין הצחוקים ללחמנייה עם ממרח טונה, התחיל להתנגן השיר Major Tom, וזה שיר שאוטומטית מתקשר לי לנדב אז פשוט איבדתי ריכוז והפסקתי לאכול, ואז יעל צחקה ואמרה "סבטי בוכה פה" (לא בכיתי), אז צחקתי והמשכתי הלאה בחיי. אבל זה עדיין היה מוזר. מיוחד ומוזר.
בכל מקרה, אחרי שסיימנו לאכול הלכנו לפול-אנד-בר וקניתי שם שמלה צמודה ב-100 שקל, ולא רק שקניתי אלא גם הסתובבתי איתה בקניון (זה ראוי לציון, כי אני אף-פעם לא לובשת שמלות אלא רק קונה אותן) ויעל השביעה אותי ללכת איתה גם בשבת להופעה. הסכמתי רק כי היא נראית טוב עם סניקרס.

יום רביעי, 11.06.14:
קמתי בבוקר, התארגנתי יפה-יפה לבצפר ונסעתי. בדרך מסרתי בדיקת שתן, ואז הלכתי מהמכבי לבית-ספר. עובדה נחמדה עליי, אני שומעת מוזיקה כמעט תמיד, ואם אין ברדיוס של 70 מטר ממני אנשים - אני אשיר בקול. בכל-מקרה, הלכתי לי לבית-ספר ווידאתי שאין אף-אחד, אז מה עשיתי? נכון, שרתי בקול. ועם זיופים. פתאום לידי מגיח ילד מהכיתה שלי על אופניים, מחייך לעצמו כי הוא שמע אותי, ומסתכל עליי בשעשוע. כמובן שצחקתי מזה כמה דקות רצוף, ואחרי זה חזרתי לשיר. Needless to say, כשהגעתי לכיתה הוא דאג לברך אותי ב"הופההה תראו את זאתי מזמרת ברחוב." משעשע.

אחרי זה התיישבתי ותומר (אחלה ילד ובן-כיתתי, הו הו המילים הגבוהות שלי) בא והודיע לי "אני מזיע ולא אכפת לך מזה" ונתן לי חיבוק - היה נחמד לראות שהילד התגעגע אליי, אפילו ברמת המינימום. שעתיים תגבור לשון, היה מטריף, מתברר שהמורה שלי טעתה לי בציון במתכונת ונתנה לי 87 במקום 82, מה שאומר שהציון הגשה שלי היה אמור להיות בסביבות ה83 ולא 92 כמו שהיא נתנה לי. אחרי זה ארוחת-בוקר עם ליאורה, המורה שלי למורחב שסיימנו השנה, והיה כמה קטעים ממש נחמדים עם טל: נגיד זה שישבתי והוא אמר לי 'קומי', ואז ישב במקומי וגרר אותי לשבת עליו פעמיים; זה שביקשתי ממנו שיביא לי קוראסון והוא חיפש אחד מובחר ואז הגיש לי אותו אחר-כבוד; או זה שהוא מלמל 'אני אוהב אותך' בזמן שהוא אכל. זה היה דיי חמוד ומקסים, ובאמת שהילד הזה מראה לי שהוא אוהב אותי בכל-כך הרבה דרכים שזה נהדר (להזכירכם זה החבר הכי טוב שלי, לא החבר שלי). אחרי זה הוצאתי דרכון (יצאה לי תמונת פספורט ממש יפה, יש!) ואז בית.

יום חמישי, 12.06.14:
בגרות בלשון. הלך דיי טוב האמת, לגמרי מצדיק את ההגשה על 92 של-א מגיע לי. היה לנו בוחן מקסים האמת, ממש הייתי רוצה אותו בתור סבא. היה קטע שהוא כתב על הלוח הוראות כלליות לגבי הבחינה ("לכתוב בעט כחולה", "נשארה עוד 1/2 שעה" וכדומה) ואז כתב "אני לא יודע כלום!", וכתב 'אני-נושא', 'לא יודע-נשוא', 'כלום-מושא ישיר', וזה היה נחמד נורא בעיני. יצאתי מהבגרות, בדקתי תשובות, הכל יופי-טופי, אחרי זה נפגשתי עם עדן. בהתחלה הייתה אווירה קצת מוזרה, בעיקר באשמתי, אבל אחרי הלכנו לבית-ספר היסודי שלי והתחלנו להתגלש ולעשות צחוקים על המתקנים, והיה ממש כיף ותיקון כזה לאווירה הקודמת. היה קטע שישבנו מחוץ לשער, שתי ילדות מוזרות-מצחקקות-וסתורות-שיער, היא מדברת על פודלים ואני הולכת יחפה, ומישהו לידנו עבר עם שקית ביסלי, מה שכמובן גרם לה להגיב בחוסר טאקט של "למה לכולם יש אוכלל אני רעבה", ואז הנער הביא לנו את השקית וזה היה מגניב. שתינו אכלנו ממנה שלוש ביסלים בערך, כי חשדנו ש'מה אם זה מורעל?!' למרות שהוא אכל את אותם ביסלי מולנו ושנייה לפני. ניחא. מיד לאחר הפגישה הסופר-דופר-מגניבה עם עדן, קפצתי לאורתופד שהיה חביב ומקצועי והנה זהו סופו של היום. אה לא, אחרי זה היה ב-10 בלילה המשחק הראשון של מונדיאל בו היה גול עצמי, לעזאזל זה מביך קצת לברזיל, אבל היה משחק יפה.

יום שישי, 13.06.14:
מצעד הגאווה!

קמתי בשישי בבוקר אחרי שינה של שש שעות, מאופסת בערך כמו חולה סכיזופרניה. באמת היה לי חוסר הבנה מטורף של "מה. היום שבת. אין לי כלום היום. מה. מה מה מה." ואז התארגנתי במשך שעה (לבשתי גופיה משוחררת שאני אף פעם לא לובשת, זה נראה דווקא טוב), יצאתי, פגשתי את יעל ועומר (אותה העומר מיום שלישי) בתחנת אוטובוס, התחבקתי עם יעל חצי שעה ו- הופ עלינו לאוטובוס. הייתה נסיעה מצחיקה ברמות, ישבתי ליד יעל ועשינו צחוקים וקולות מוזרים ופשוט היינו אנחנו, והתגעגעתי לזה. היה קטע הזוי במיוחד שהיא סיפרה לי על הסרט "המספר 23", עם ג'ים קארי עם מישהו שכותב ספר ומפתח אובססייה מטורפת למספר 23 ורואה אותו בכל מקום - באותה רגע הסתכלתי על השעון שבקדמת האוטובוס והיה רשום 23 מעלות, וזה היה מטורף בקטע מגניב. אחרי זה מצעד הגאווה, הסתובבנו קצת בהפנינג הזה, קיבלנו מניפות מרנואר ואז הלאה להליכה עצמה במצעד - היה כיף ממש, הייתה הרגשה שאני לא יכולה להסביר. אתה הולך במצעד, מוקף באלפי אנשים שאין לך מושג מה הנטייה המינית שלהם, אבל אתה יכול להיות בטוח בשני דברים: א'. אף-אחד במקום הזה לא נמשך אליך; ו- ב'. אף-אחד במקום הזה לא שופט אותך. אף-פעם לא הרגשתי ככה, וזה ממש עודד את הגישה שלי לגבי העולם והחיים בכדור-הארץ הזה. זה באמת, בשיא הרצינות, שינה משהו בפרספקטיבה שלי - לא בנוגע להומואים או משהו כזה, תמיד תמכתי ותמיד אתמוך בהם, אבל בנוגע לאנשים בכלל. רק בשביל זה היה שווה ללכת. בשביל זה, ובשביל ללכת עם ביקיני וסניקרס על הטיילת ולצחוק ולצרוח עם יעל. היה קטע נחמד ששני נערים בלי חולצה באו אליי, שאלו איתי אם אפשר להצטלם איתי, הצטלמו והלכו. לא יודעת למה זה היה נחמד, אבל ניחא. אחר-כך קפצנו כל הרביעייה לים, ואני ויעל נכנס וצחקנו כל-כך הרבה שזה מדהים. משום מה, אם אני ויעל בתוך המים יש לנו נטייה לצחוק ולצרוח פי 8 מהנורמה, ואחרי חצי-שעה של קולות שנשמעים כמה פרה יולדת, היה איש ששחה לידנו ופשוט צרח אלינו בתגובה, מה שהוביל לזה שאוטומטית שלושתנו התחלנו לצחוק כמו מטומטמים באמצע הים. זה היה מגניב רצח. ואם אני לא טועה, בשישי בערב גם היה את המשחק הנפלא של ספרד-הולנד, מי היה מאמין שהבני-זונות יגיעו ל5-1??? תותחים. תמיד ידעתי שיש סיבה לזה שאני אוהבת את הולנד.

יום שבת, 14.06.14:

הייתה הופעה ממש נחמדה, אין לי כוח לחפור על זה יותר מדי.

מצטערת שכתבתי היום במקום בשבת כהרגלי!

סך-הכל היה שבוע נחמד מאוד. נתראה בשבת.

שלכם, סבטי.